משפחתו של אלי גורן

 
 


 

 

שורשים משפחות הוריי יצחק אפרים גרינר (גורן) וחיה ברקוביץ' גרינר (גורן). ומשפחות הוריי סבתא נילי: מרדכי פלד ואסתר הולנדר פלד
     לנכדיי רועי, גלי ונועה ולבאים אחריהם.
רשם: אלי גורן
חלק א' משפחת אבי משפחת גרינר ואבי.
הקדמה:
אבי יצחק אפריים גרינר (גורן) ואחיו ואחיותיו ציפורה פלדמן, ישראל ויהודה אביבה וינר חנה בראון ורבקה שולמן   באו ממשפחה של חסידי גור, אשר מקורה במרכזה של פולין הקונגרסאית; דהיינו מאותו חלק של פולין שצורף בקונגרס וינה בשנת 1815 לקיסרות הרוסית כ"מלכות פולין" והיה עד אמצע מלחמת העולם הראשונה חלק מהקיסרות הרוסית. אבי ואחיו ואחיותיו גדלו בכפר ברזוב ליד העירה סוכדניוב בפלך קילצה שבמחוז ראדום, לערך במחצית הדרך בין ורשה הבירה לקרקוב הבירה ההיסטורית. הבית בו גדלו קיים עדיין (שנת 2000) והוא מצוי ברחוב ברזוב 11 בסוכדניוב. האזור הוא אזור יערות, ובתקופה ההיא כמו גם היום התבססה הכלכלה בו על חקלאות, יערנות ועץ ומוצריו.
 
עולמם של סביי סבתותיי ואבותיהם עולמה של חסידות פולין היה. כדי לערוך "טיול" אמיתי לעולמם הרוחני, יש לרדת לכבשונה של הלכה, לסיפוריה ומדרשיה של אגדה, לשחות בים התלמוד, בדברי הגאונים, בספרי השו"ת של "הראשונים" ושל "האחרונים", בזוהר ובקבלה.   מובן שיקצר המצע מהשתרע והמסכה צרה מלהכיל, ואנו "תינוקות שנשבו בין גויים", רחמנא ליצלן, האמונים לחשוב על פי המתודה המדעית אפיקורסים בעל כורכם.
 אף על פי שאגנוסטיקן וחילוני גמור אני, זכיתי במקצת ואבי מורי יצחק ז"ל, חילוני גם הוא, שהיה עילוי בבחרותו, ובור סוד שאינו מאבד טיפה הצליח בשיחות אין קץ להקנות לי מעט מן המעט "ידישקייט" קצת מעל הממוצע לגבי אפיקורסים בעל כורכם. מעט אף הוספתי בלימודי התושב"ע בבית הספר התיכון, בספרי החסידים שנתן לי לקרוא סבא מנחם ובלימודי המשפט העברי בבית הספר למשפטים. אשר על כן חשוב לי להסיעכם מעט לעבר העבר הרוחני של משפחתנו, כי בלי זה קשה לרדת לעולמם.
 
סבי מנחם מנדל בן משה פאליק גרינר ואישתו תמה לבית לחמן וסבתי יוכבד בת יעקב דוד בן יצחק פישל הכהן וכנראה אבותיהם היו חלק מחסידות וגור, סבתי החורגת ואימן של דודי שמחה וינר ודודותיי חנה ורבקה הייתה חסידת הרבי מאלכסנדרוב חצרות רביים אלו שורשיהם נטועים היו בחסידות קוצק, ולפחות על יחודן של אלה במארג של יהדות פולין ברצוני מעט להרחיב כדי להבינם.
 
 
 
 
 
פרק א' חסידויות פשיסחא קוצק וגור:
 
כידוע מייסד תנועת החסידות במזרח אירופה היה ר' ישראל ברבי אליעזר ממז'יבוז' אשר בפודוליה, שהיה "בעל שם" דהיינו: מרפא עממי; ר' ישראל ידוע בכינויו "בעל שם טוב" ובקיצור הבעש"ט. הוא נפטר סביב 1760.
הבעש"ט ותורתו צמחו על רקעים שונים: ההלכה שמאז הכנסת הגדולה הייתה מסגלת עצמה לזרם החיים המשתנים, הייתה קופאת על שמריה מאז יצאו לאור יצורותיהם של ר' יוסף קארו "השולחן הערוך" ושל גדול חכמי פולין רבי משה איסרליש הרמ"א : ביצירתו "המפה" היא המפה הפרושה על השולחן הערוך. (רגע אחרון של חדשנות הלכתית משמעותית היה תיקונו של "היתר העיסקה" על ידי רבי יהושע פאליק וועד ארבע הארצות שבפולין-ליטא. היתר העסקה אפשר לצורך קיומה של כלכלת שוק גם הלוואה בריבית בין יהודי ליהודי. ואולם מאז היה קפאון ההלכה ברור והוא כזה עד היום.)
 
במקביל לקיפאונה של ההלכה חלה ירידתה החומרית והמדינית של פולין ויהודיה לאחר השואות והצרות הפיזיות והמשברים הרוחניים שהתרחשו בזה אחר זה. פרעות ת"ח ות"ט שבהן נטבחו בין 100,000 ל 300,000 יהודים וקהילות שלמות חרבו, ויהדות פולין שקעה ב"יוון מצולה" . פרעות "המבול" הפולני, (מלחמת ירושה בין הענף השוודי הפרוטסטנטי של בית ואזה לענף הקתולי -הפולני שבו ניעורה לראשונה הלאומיות הדתית (והאנטישמית) הפולנית ששיאה בקרב על מנזר יסנה גורה בצ'נסטכוב) (הזכר בטרילוגיה של הנריך סינקביץ' המבול, באש ובחרב ופאן...). מכה נוספת הייתה פירוקו של ועד ארבע ארצות וקץ האוטונומיה היהודית הכלל מדינתית. אחר כך באו (אחרי הבעש"ט) החל משנת 1795 שלושת חלוקות פולין וארבעת המרידות שבאו בעקבותיהן. בקיצור "פולין האהובה והאהודה, והיעודה לתורה ולתעודה, למיום סור אפריים מעל יהודה הייתה שבורה ושדודה". והסובלים העקריים מירידה זו היו כרגיל היהודים.
 
עם הירידה החומרית, וקיפאונה של ההלכה חל גם פיחות בלימוד התורה ופיחות במעמד הלומדים, במיוחד באלה העוסקים ב"פשט" בדרך הלימוד המיוחדת לישיבות פולין היא דרך הפלפול.
ואולם מבחינה רוחנית המשבר הגדול ביותר שעברה יהדות פולין עם כלל יהדות העולם, וביתר שאת מאחרים, הייתה הופעתו ואחר כך נפילתו והתאסלמותו ב"מגדל עוז" של משיח השקר שבתאי צבי. אבא עליו השלום התעניין במיוחד בכל הקשור בקבלת האר"י מצפת בשבתאות ובשורשיה ובסעיפיה, והיו לו בביתנו ספרים הרבה בנושאים אלו.
 
כידוע התורה נלמדת בארבעה דרכים: פשט, דרש רמז וסוד, (ראשי תיבות "פרדס"). השבתאות הייתה פרי באושים נוטף ראש ולענה, פועל יוצא של התפשטות הדרך הרביעית בלימוד התורה דרך הסוד, היא "הקבלה" ובמיוחד "הקבלה המעשית". תורת הקבלה או תורת הנסתר, בסיסה בספר הזוהר המיוחס לר' שמעון בר יוחאי. במיוחד הושפעה היהדות באותה עת מהקבלה המעשית מבית מדרשם של ר' יצחק לוריא אשכנזי הוא האר"י הקדוש מצפת ותלמידיו. הקבלה הלוריאנית היציע לא רק תמונה קוסמית חדשה על העולם ובריאתו, (היא תורת הצמצום והקליפות) ולא רק תורת מוסר אלא גם "פתרונות מעשיים" כביכול על ידי גימטריות, צרופים ושימוש בשם המפורש בן ע"ב אותיות ל"העלאת הניצוצות", לתיקון העולם הרוחני ובאמצעותו לתיקון העולם הגשמי והלאומי. זאת על ידי הדברתו של "הסטרא אחרא" (צידו האחר של האלהים) הוא השטן, הוא אשמדאי מלך השדים והוא מלאך המוות הוא היצר הרע ומקור הרע בעולם. וכשכל זה יתרחש לא על ידי פעולה מעשית חלילה, אלא על ידי שימוש בלחשים, צומות, סיגופים, תפילות, תיקוני חצות, או אז ממילא יבוא "קץ הימים" יבוא משיח צדקנו ובא לציון גואל.
 
מובן שהמודל "המדעי" הזה לתיאור המציאות לא יכול היה לעבוד במציאות, הוא היה חייב להביא לטרגדיה. והטרגדיה היה סיפור משיח השקר שבתאי צבי שסחף את כל תפוצות ישראל מהולנד ועד פרס וסופו שנגמר בהתאסלמותו מכורח של משיח השקר.
 
פירות הבאושים של הקבלה הלוריאנית והשבתאות עוד הוסיפו שנים הרבה לייסר את רוחה של יהדות פולין. ידועות פרשת יעקב פרנק משיח השקר שירש את שבתאי צבי והתנצר, פרשת החרם "חרב פיפיות" שהטיל הרב חיים רפופורט על הפרנקיסטים (ובו איסור ללמוד קבלה מעשית על מי שטרם היגיע לגיל ארבעים ולא מילה כרסו בש"ס ופוסקים) ופרשת השבתאים הנסתרים (עניין הקמאות בין ר' יהונתן איבשיץ ור' יעקב מאמדין).
 
החסידות שבאה כתגובה לשבתאות וכפתרון רוחני לצרות, לסבל לירידה החומרית לירידת לימוד התורה ולאובדן האמונה בגאולה קרובה, לא התרחקה מהמיסטיקה שהביאה לאסון, היא בזרם המרכזי שלה, המשיכה להתבסס על תורת הסוד, אך בפועל נזהרה שלא לדחוק את הקץ ולא "לעלות בחומה", וזה אף אחד השורשים ליחס השלילי לציונות מצד היהדות הדתית ברובה. דהיינו פיקחון עיניים מסוים בתוך העיוורון.
 
החסידות של הבעש"ט היציע דרך ביהדות שתאפשר "עבודת השם" לפשוטי העם בדרך הגשמיות, הריקוד, הזמר וסיפורי המעשיות. במרכז העדה עומד הצדיק, האדמו"ר (אדוננו מורנו רבנו), הוא מרכז העדה. זכותו, צדיקותו ולמדנותו מגינה על העדה. הוא המתווך בין החסיד לבין השכינה, הוא הגשמת הציווי שבפרקי אבות "עשה לך רב". מבין צאצאיו בזכות אבותיהם הקדושים, נבחרים הצדיקים הבאים.
 
היכל הקודש שבו מגיע החסיד למיצויו הרוחני היא חצר הרבי, ובמיוחד שולחן הרבי בסעודותיו (הטיש). שם חוטפים שאריים מהאוכל שהותיר הרבי, שם הרבי מרביץ בחסידיו דברי תורה, ודברי חסידות; שולח לעומתם ניגון, והחסידים תופסים את הניגון ומחזירים אותו לרבי. שם מקבלים ברכה מהרבי ורוקדים עד כלות הנשמה. וכמובן אחרון חביב תורמים דורון להחזקת החצר.
 
 ראש וראשון לצדיקים רבי ישראל בעל שם טוב ממז'יבוז' שבפודוליה הוא הבעש"ט. משנסתלק הבעש"ט לקחה שכינה את מקלה ותרמילה ממז'יבוז' ונדדה למזריץ' לחצרו של המגיד ר' דב בר בכיר תלמידי הבעש"ט. משנפטר אף המגיד, נתפשטה החסידות בכל מזרח אירופה על ידי תלמידי המגיד דור שלישי ורביעי לאדמורים.
מן המפורסמים שבדור שאחרי המגיד: ר' לוי יצחק מברדיצ'ב המכונה: "סנגורם של ישראל", ר' אורי מסטרליסק המכונה: " השרף", ר' שניאור זלמן מלאדי בעל "התניא" ומייסד שושלת חב"ד (חוכמה בינה דעת), ר' מנדלי מרימינוב, (שחתני יניב אנגלמאיר הוא צאצא ישיר שלו) ורבי אלימלך מליז'נסק מבסס מרכזיות מעמד הצדיק בחסידות. (שני האחרונים מפיצי החסידות בגליציה. ר' אלימלך אחיו של ר' זושה מאנפולי שערך עימו גלות ועליו השיר הידוע), ר' ישראל מרוז'ין שנהג חסידותו בדרך מלכות, ר' שמלקה מניקלסבורג (היזכר במשולח ב"דיבוק" של אנסקי); ור' יעקב יצחק הלוי הורביץ החוזה מלובלין, ור' יעקב יצחק ה"יהודי הקדוש" מפשיסחא.
 
 החשובים יותר לעניין משפחתנו הם ר' יעקב יצחק הלוי הורביץ הוא "החוזה מלובלין", ממשפחת השל"ה הקדוש (עליזה בלום ואסתר קירשנר מרעננה, בנות דודות של אבי היו מצאצאיו של "החוזה" ואף סבא רבא של רעייתי נילי, שמואל הורויץ מראש פינה נמנה על צאצאיו) דמות חשובה שניה למשפחתנו בדור זה היא ר' יעקב יצחק היהודי הקדוש מפשיסחא. 
"החוזה" מלובלין היה ממשיך של הבעש"ט ושל המגיד ממזריץ' במובן זה שעסק בתורת הנסתר, עסק ב"אותות ומופתים" וכינס סביבו קהילה גדולה של יהודים פשוטים משכבות שונות של החברה, המאמינים כי מהרבי תבוא להם ישועה לא רק רוחנית, אלא אף גשמית. הוא כונה "החוזה" כי בעניים מכוסות ראה למרחוק.
 
אנטי תזה לחוזה מלובלין ולמופתיו היה יעקב יצחק "היהודי הקדוש" מפשיסחא שעזב את חצרו של "החוזה", הקים חצר לעצמו ודגל בחסידות ליחידי סגולה. חסידות לאלו המוכנים לשקע עצמם באוהלה של תורה, לא בתורת הנסתר אלא בתורת הנגלה (ובתורת האדמו"ר), וכן דגל בזניחת המופתים והנסים.
 
למעשה היהודי הקדוש ותלמידו, ר' שמחה בונם מפשיסחא, דרך ממשיכיהם חסידויות קוצק, ואחר כך תלמידיהם בחצרות גור, אשביצה ואלכסנדר שינו באופן יסודי את תורת החסידות הבעש"טית והעמידו את עיקרה על בסיס לימוד התורה מחדש, כמו בימי גדלותה של יהדות פולין. התמקדות בנגלה ולא בנסתר ומיעוט במופתים. הם חידשו את המסורות הלמדניות שטבעו גדולי יהדות פולין ר' יעקב פולק, שלום שכנא, הרמ"א השל"ה והט"ז בימי זוהרה של פולין.
הצדיק איננו עוד בעל מופת אלא למדן. ראשון ללמדנים. לרוב הוא מחבר ספר (המכיל מספר כרכים) ובו חידושי הלכה ואגדה. לאחר מותו הצדיק נקרא על שם ספרו. כך למשל רבי יצחק מאיר אלתר מגור כותב ספר בשם "חידושי הרי"מ" וזהו שמו: "החידושי הרי"מ" נכדו ויורשו ר' יהודה ליב כותב ספרים בשם "שפת אמת" וכך יכונה בעתיד: "השפת אמת".
 
המהפכה שחולל היהודי הקדוש מפשיסחא לא עוברת ללא מאבקים ומלחמות על נשמות החסידים. כך למשל עוברים לפשיסחא תוך טריקת דלת חלק מתלמידי החוזה מלובלין וביניהם מנחם מנדל רוטנברג מגורי שעבר אחר כך לטומשוב ולימים לקוצק וידוע כרמ"מ מקוצק. עם הרמ"מ עוברים מלובלין לפשיסחא גם חברו ותלמידו יצחק מאיר הלפרין מוורשה (לימים מגור).
"בגידת" תלמיד ברבו אינה עניין של מה בכך ואין היהדות רואה אותה בעין יפה. ובשל כך יש אומרים כי לימים כל בניו הזכרים של הרי"מ מגור מתו על פניו ורק נכדו ירש אותו על כסא הרבנות.
עם מותו של ר' שמחה בונים מפשיסחא יורשו של היהודי הקדוש, חלק מחסידיו נוהים אחרי ר' מנחם מנדל רוטנברג שגר אותה עת בטומשוב והיה ידוע כ"השרף" מטומשוב ואח"כ עבר לקוצק, אשר בה נפטר. והוא יכונה להלן גם הרמ"מ מקוצק.
סבי מנחם מנדל גרינר היה קרוי על שמו של הרמ"מ מקוצק, ובן אחי מנחם גורן קרוי ע"ש סבי.
ההבדל הקונספטואלי שבין פשיסחא וקוצק מחד לבין לובלין של החוזה ואיתה רוב חצרות האדמורי"ם מאידך, היה גם בקהל היעד. בפשיסחא וקוצק הייתה נסיגה מסוימת מהחסידות הבעשטית או ליתר דיוק מהחסידות העממית של המגיד ממזריץ'. בעוד קהל חסידיו של החוזה היה כלל ישראל, פשוטי עם ובני עליה כאחד, ודרכו הייתה דרך החסידות הקלאסית, עבודת השם בגשמיות דרך הריקוד, הזמר וכ"ו, פשיסחא פנתה אל בודדים בני עליה, עילית של לומדים ומתמסרים שהיו מוכנים לנטוש את משפחותיהם, את ילדיהם, להידבק לרבם ולשהות שנים במחיצתו. "היפים" של אותה תקופה אך "היפים" העוסקים בלימוד התורה ולא בעישון מריחואנה.
ר' מנחם מנדל מקוצק (אשר סבי מנחם מנדל גרינר כאמור נקרא על שמו), הביא גישה אליטיסטית (וגם מתנשאת) זו להקצנה הגדולה ביותר. הוא קיבל לעדתו רק את "המעולים שבמעולים", המוכנים להתנזר כליל מהבלי העולם הזה ולתבוע מעצמם כל סבל, (תוך הזנחת משפחותיהם לשנים) כל זאת על מנת להגיע למה שנחשב בעיניהם כ"מדרגה גבוהה" של עבודת השם. הרמ"מ היה נוהג לאמר: "תנו לי שלוש מאות איש (כמו שלוש מאות המלקקים של גדעון) שיחבשו שטריימל עשוי עלי כרוב ויצעקו ה' הוא האלוקים ודי לי בכך"
הרמ"מ כמו רבותיו בפשיסחא התנגד גם ל"אותות ומופתים" דהיינו למעשי נסים הנעשים על ידי הצדיק כדי לפתור בעיות חומריות או בעיות בריאות של חסידיו. כל עבודת ה' שנעשתה לטובת מי שעובד אותה הייתה פסולה בעיניו ונחשבה לגנבה ממש. יש לעבוד את הרב (את ה') על מנת שלא לקבל פרס. הרמ"מ באינטרפטצייה על תפילת שמונה עשרה היה אומר: "אותות ומופתים על אדמת בני חם", דהיינו עשיית אותות ומופתים על ידי הרבי שקולה לעבודה זרה, לעבודת אלילים. עוד מאמרותיו המפורסמות: " אם אני הוא אני משום שאני הוא אני, ואתה הוא אתה משום שאתה הוא אתה, אזי אני הנני אני ואתה הינך אתה. אבל אם אני הוא אני משום שאתה הוא אתה, ואתה הוא אתה משום שאני הוא אני, אז אני אינני אני ואתה אינך אתה. (דהיינו היה עצמך), " ועוד מדבריו המפורסמים: שאלוהו כילד קטן: "איפה גר אלוהים ?" השיב להם: "בכל בית שבו נותנים לו להיכנס" .
פרט לנ"ל תורת קוצק בנויה הייתה על היסודות הבאים: א' לימוד תורה בנגלה לעומק, (אנטי תזה לבעש"ט), התמדה וחידוש. ב' כוונה עצמית ללא זיוף וגניבת הדעת . ג' להסתלק מהמוניות. ד' ביקורת עצמית בכל מעשה אשר יעשה האדם, ה' ביטול האריכות בתפילה.
קוצק העיר, הייתה סמל לסולידריות יהודית פולנית כנגד השלטון הרוסי ובה נהרג ונקבר ברק יוסלביץ' גיבור המרד של קושיושקו מ 1795. לא פלא שבמרד הפולני של טראוגוט כנגד רוסיה בשנת 1831 פרסמו הרמ"מ ותלמידו ר' יצחק מאיר (להלן: "הרי"מ", לימים מייסד שושלת גור), כרוז שקרה ליהודים לתמוך במרד הפולני כנגד הרוסים. מבחינה פוליטית יהודית זה היה משגה ותמיכה בצד הלא נכון בריב לא להם.
 
 לאחר דיכוי המרד נאלצו שניהם הרמ"מ והרי"מ לברוח באופן זמני ולשנות שמות משפחותיהם. הרמ"מ שינה שם משפחתו מרוטנברג ל"מורגנשטרן" והרי"מ שינה שמו מהלפרין ל"אלתר" ובשמות אלה הם וצאציהם ידועים עד היום.
 
 תלמידי הרמ"מ יסדו לאחר מותו כמה חצרות אדמורים החשובים שבין תלמידיו לענייננו המשפחתי היו יצחק מאיר אלתר הנ"ל מייסד שושלת גור (הרי"מ), וחנוך מאלכסדרוב (אלכסנדר בפי היהודים) מייסד שושלת אלכסנדר .
 
משפחתנו: ר' יצחק אפרים (פישל) הכהן וצאצאיו ומשה פליק גרינר וצאצאיו:
בין בני העלייה הרעבים והמוזרים שהסתופפו בקוצק בצילו של הרמ"מ, אנו מוצאים לראשונה בן משפחתנו ששמו ידוע לי מסיפורי אבי ז"ל והוא סב סבתי. מדובר בסבא של סבתי יוכבד הכהן, ואביו של אביה של סבתי הוא יעקב דוד הכהן. אותו סב סבתי שהיה חסיד בקוצק שמו היה יצחק אפריים (פישל) הכהן וביידיש איצ'ה פישל, ונינו של אותו איצ'ה פישל הוא אבי מורי יצחק אפריים (איצ'ה פישל) גורן (גרינר) ז"ל שהיה קרוי על שמו של אבי סבו. נכדי כמו נכדי בני דודיי הינם ניני נינים של אותו איצ'ה פישל.
 
מבחינת תולדות המשפחה יצחק אפריים הכהן הוא נקודת הגבול בין ההיסטוריה לפרה היסטוריה.
 
אותו איצ'ה פישל הסתופף בקוצק חודשים ושנים. דא עקא משיצא שם צדיקותו המופלגת של הרמ"מ מקוצק, החלו מגיעים לקוצק חסידים הרבה, רובם פשוטי עם קשיי יום. חלקם הגדול באו כדי למצוא מזור בעזרת שמיים לבעיותיהם האישיות הארציות.
 גם המוניות זו וגם המניע לה היו מנוגדים לרוחו ולתורתו של הרמ"מ. לכן בשלב מסוים הרמ"מ מאס בתפקיד האדמו"ר ובקהל חסידיו שהחלו מטרידים אותו בבעיות אישיות ובבעיות פרנסה, הסתגר בביתו אשר בקוצק במשך תשע עשרה שנה ולא יצא אל תלמידיו כיוון שלא רצה להיות אדמו"ר, ואולם החסידים המשיכו לצבוא על הבית בתקווה שיזדמן להם לראות את "השרף" לפחות גוער בהם. בתקופה זו על פי המסופר כתב הרמ"מ ספר בן דף אחד בשם ספר תולדות האדם, אך שרף אותו בטרם ימות.
 
 חלק מתלמידיו בראשות אחד התלמידים ר' מרדכי יוסף, מאסו בהסתגרות הרבי ונטשו את הרבי המסתגר, ור' מרדכי יוסף הקים חצר באיזביצה (ביידיש אישביצה) ועשה לו חסידים.
ידוע לנו מסיפורים שעברו בע"פ מדור לדור ומאבי אליי, כי אותו סב סבתי: איצ'ה פישל הכהן היה מאותם שעזבו לאישביצה, אלא ששם לא מצא מזור רוחני, התאכזב וחזר לאחר שנתיים לקוצק לרבי הזועם והמסתגר.
לימים כאשר שאלו את ר' איצ'ה פישל: "ר' איצ'ה פישל בן כמה הוא?" היה משיב: " בן כך וכך שנים". שאלוהו: "ר' איצ'ה פישל הייתכן? הרי נולדת בשנה פלונית", השיב להם: "אותם שנתיים באישביצה אינן נחשבות". 
משנפטר הרמ"מ אותו איצ'ה פישל ובנו ר' יעקב דוד הכהן מווירושוב (אבי סבתי) היו מהנוהים אחרי הרי"מ מגור בעל המחבר של הספר "חידושי הרי"מ". אחרי מותו של החידושי הרי"מ היה ר' יעקב דוד מהנוהים אחרי נכדו ר' יהודה ליב בעל "השפת אמת" מגור.
שם בגור באחת העליות לרגל אל השפת אמת, נפגשו דרכיהם של אבי סבתי יעקב דוד הכהן ושל אבי סבי ר' משה פאליק גרינר מדז'לושין (שבבית העלמין החרב שלה ביקרנו), ומכיוון שלרבי יעקב דוד הייתה בת בשם יוכבד ולר' משה פאליק היה בן בשם מנחם מנדל, נעשה השידוך ונכתבו התנאים, ואף נקבע כי כמנהג הימים ההם, החתן מנחם מנדל יתגורר אצל חותנו יעקב דוד בעירו ווירושוב כך וכך שנים ויאכל על שולחנו. מה שנקרא ביידיש קעסט.
מכל מקום ידוע לי כי אבי שהיה בכור הילדים נולד כשבע שנים לאחר נשואי סבי וסבתי ומקום לידתו כמופיע בתעודת ההתאזרחות של פלשתינה א"י הוא בווירושוב פולין. מכאן או שסבי חי על שולחן מחותנו ימים רבים, או שסבתי נסעה ללדת אצל אימה.
 
אף כי חסידויות גור ואלכסנדר היו ממשיכותיה של חסידות קוצק לפחות להלכה, ובעניין לימוד הנגלה גם למעשה, הנה כי כן למעשה הן היו אנטיתזה לה, שכן אלו ובמיוחד גור היו חסידויות המוניות שמשכו המונים. חסידות גור ערב מלחמת העולם השניה מנתה כמיליון חסידים, והייתה החצר הדומיננטית באגודת ישראל (כפי שהדבר אף כיום בארץ). מובן שזו הייתה חסידות שהיו בה גם קצת "אותות וגם מופתים" אמנם לא על אדמת בני חם, אבל על אדמת בני יפת. מכל מקום כשיש מיליון חסידים אזי להתקבל אצל הרבי היה לא עניין של מה בכך.
 
לפי שסיפר לי אבי, סבתא יוכבד הייתה עקרה ולא נתעברה שש שנים רצופות. לא הועילו טובי הרופאים שבקילצה בראדום ובוורשה, אף מרחצאותיה של קרלסבד לא היה בהם מזור. רק משנתקבל סוף סוף סבא בגור ע"י הרבי הוא בעל "השפת אמת" זצוק"ל זי"ע (זכר צדיק וקדוש לברכה זכותו יגן עלינו), בא "מכחול בשפופרת" (זה בעברית נקיה הזדיינו), ונתעברה סבתא יוכבד, הן מן המכחול והן מן הברכה. וברחמה של סבתא לא תינוק אחד היה אלא שניים תאומים אלא שאחד נולד מת והתאום השני הוא אבי. ומכיוון שאבי נולד שני לא היה צריך לפדותו בפדיון הבן.
 
 באותה שנה שנולד אבא שנת תרע"ב (1902), גברו האראלים על המצוקים ונשבה ארון הקודש שבגור, ובעל השפת אמת השיב נשמתו לבוראו ועל כיסא האדמורות שבגור עלה בנו בעל ה"אימרי אמת".
 
בזמן כל שהוא עברו סבי וסבתי להתגורר בתחילה בדז'לושין שם לאבי סבי ר' משה פאליק גרינר הייתה מנסריה (טארטאק בפולנית) סבא עבד אצל אביו במנסריה תמורת 10 רובל לחודש, סכום גדול בימים ההם. לימים הסתכסכו סבי ואביו וסבא עבר לברזוב אשר ליד סוכדניוב.
 בין לבין שוב סגר האלוהים את רחמה של סבתא יוכבד למשך שש שנים עד שסבא הצליח שוב להגיע לתור הארוך אצל הרבי (מיליון חסידים), ובהתערבות נוספת אצל ה"כל יכול" של הצדיק החדש (האימרי אמת), נולדה דודתי פייגה הידועה בשם העברי ציפורה, שנישאה לימים בארץ לבן העירה אברהם פלדמן. ומזיווג זה נולדו אלפה ליכטרמן ותלמה מן ילדיהן ונכדיהם.
 
אחרי דודה ציפורה נולדו בזה אחר זה (כנראה רק כתוצאה מהמכחול בשפורפרת וללא התערבות ההשגחה אלוהית) דודיי ודודתי: ישראל (שרוליק) שנישא בארץ לעליזה,(ולהם נולדו מוישיק, צילה יגאל ויוכבד), יהודה (אידל) שנישא בארץ לדודתי רחל (ולהם נולדו דודיק ונירה), ואביבה שנישאה לשמחה בנה מנישואיה הראשונים של סבתי החורגת רחל לאה, (ולהם נולדו יוכבד ת"ל ודודיק ז"ל). ועל זיווג אחרון זה נפרט בהמשך. לאחר מות סבתי יוכבד נישא סבי לרחל לאה וינר, אלמנה ואם לילד. הילד הוא דודי שמחה שנישא לימים לאחותו החורגת אביבה. מנישואיו השניים של סבא עם רחל לאה נולדו דודותיי חנה שנישאה לימים ליצחק בראון ז"ל (ולהם נולדו צביקה ואלוני) ורבקה שנישאה לאשר שולמן ז"ל (ובנותיהם הן ליאורה ותמי). חנה אומרת על דודה אביבה ודוד שמחה: "אחי היה נשוי לאחותי" .
 
אבי סבי, ר' משה פליק גרינר היה איש מעשה ובעל בעמיו, והיה כאמור בעל מנסריה לעצים (טארטאק בפולנית). שם אישתו היה תמה (מהמילה תום) לבית לחמן ובת דודתי תמי רוזנברג החיה בשיקגו קרויה על שמה. בין שני בניו ידועים לי שנים: סבי מנחם מנדל ור' יעקב אהרון (ינקב אהרן).
 ליעקב אהרון אחי סבי נולדו מספר ילדים שמתו בברית מילתם משתת דם או מסיבוכים אחרים הקשורים בברית המילה, ולכן שלושת בניו האחרונים שבגרו לא נימולו משום "פיקוח נפש", והם אלכסנדר גרינר מתל-אביב, שמעון גרינר המכונה שימק (שהיגר לוונצואלה) ויצחק גרינר מחיפה. (כולם כבר הלכו לבית עולמם). יצחק גרינר מחיפה שהיה קשור מאד לדודיי ילדי מנחם מנדל גרינר, לימים היה קצין בחיל הים ונישא לזיוה שהייתה ניצולת מחנה המוות באושויץ ובחתונתם הוברר לאבי ז"ל כי היא קרובת משפחה רחוקה שלנו. ליצחק וזיוה נולדו שני בנים יעקב ויובל.
 ידוע לנו כי אותו יעקב אהרון גרינר, אחי סבי ואביהם של אלכסנדר שמעון ויצחק היה שובב לא קטן, ולא למד בכלל עד גיל חמש עשרה. בגיל חמש עשרה ברח מהבית וחזר לאחר ארבע שנים עם היתר הוראה (סמיכות לרבנות). לימים למד בעצמו כאוטודידקט פולנית, רוסית (שפות המדינה) וגרמנית (שפת המסחר והמדע), מתמטיקה פיזיקה וכימיה ואף משפטים, והיה יועץ משפטי בהתנדבות ליהודי העיירה וייצג עצמו בפני בית המשפט הפולני וזכה במשפט. לימים הכין בעצמו את בנו הבכור אלכסנדר לבחינות הבגרות הפולניות ושלח אותו לעיר הבינלאומית דנציג (היום גדנסק), להיבחן. אותו אלכסנדר סיים לאחר מכן את לימודי ההנדסה בדנציג ולימים כשעלה ארצה היה מהנדס שעסק בקירור. יעקב אהרון נפטר בוינה במהלך טיפול רפואי ונקבר שם.
מלבד שני בנים היו למיטב ידיעתי לסבא רבא משה פליק לפחות עוד שתי בנות שאותם מילדיהם ששרדו את השואה ועלו ארצה היו מוכרים לי בחלקם, בת אחת נישאה לרוזנברג ואחד מילדיה יהודה רוזנברג שרד את השואה וגר בלוד והשניה לפרידמן שהיה האבא של יעקב ואיטה ששרדו את השואה ועלו ארצה.
 
סוכדניוב וברזוב:
כאמור אבא נולד בשנת 1902 בוויירושוב פולין וגדל בכפר ברזוב שליד העיירה סוכדניוב, בפלך קילצה לשם עקרו מנחם מנדל גרינר. שם בברזוב נולדו גדלו גם כל דודיי ודודתי.
 סוכדניוב נמצאת גם במרחק כמה מילים מעיירת הולדתה של אימי, (סקרז'יסקו קמיינה).
העיירה סוכדניוב הייתה עיירה מעורבת של יהודים ופולנים וסמוכים לה שני כפרים שהיום הם חלק משטחה: בוגאי במערב (שם נולד דודי אברהם פלדמן), וברזוב מעבר לנחל במזרחה. בעיירה סוכדניוב עצמה הייתה השטייטל (העיירה באידיש), בנויה כמו בפולין כטור של בתים צמודים שם גרו הרב, השוחט, המלמד, שם מוקמו בית המדרש, השטיבל של חסידי גור, המקווה, בית הספר של בית יעקב לבנות וכ"ו.  
 
הבית של סבי בכפר ברזוב (היום ברח' ברזוב 11 בסוכדניוב) היה בית עץ הקיים עד היום. הבית היה גולת ביקורינו בפולין בקיץ שנת 2000. הבית עומד בצידה השמאלי של הדרך הראשית החוצה את הכפר מכיוון סוכדניוב מהדרך הזו מסתעפת צפונה דרך משנה לאזור שהיה בו בית גדול של משפחת ורשבסקי הקרוי וילה חורושובה (או שם דומה) ובו הייתה באר מים חפורה ממנו היו שואבים מים בדליים גם עבור סבא ומשפחתו. מהצד השני של הדרך המשנית הייתה חורשה הקיימת עד היום, ומהצד השני של הדרך הראשית היה אגם מים שנקווה ממי הנחל שמפריד בין ברזוב לסוכדניוב.
מהאגם נותר שקע בקרקע והאגם עצמו יובש. מי האגם שימשו להפעלת תחנת קמח (קיימת עד היום אך אינה פעילה) שהייתה ממוקמת על הנחל. אבי ואחיו נהגו לשחות בקיץ באגם ולהחליק על הקרח שעליו בחורף.
 
הבית עם שינויים מינוריים קיים כאמור עד היום, זהו בית עץ עם עליית גג ששימשה ליבוש כבסים בחורף ומרתף ששימש לשמירת מזון בחורף. השלטונות הקומוניסטיים חילקו את הבית לשניים והפכו אותו כמו בתים אחרים לשתי דירות קטנות. באחת הדירות הללו הפונה לחצר גרה משפחת פילדסוצקי, אשר לטענת אם המשפחה בעלה עליו השלום הוא נכד של אחיו של המרשל יוזף פילדסוצקי, מפקד הליגיון הפולני בצבא אוסטריה הונגריה, משחרר פולין ושליטה היחיד למעשה משנת 1925 ועד מותו ב 1936, הדמות הנערצת ביותר בפולין המודרנית הקבור בוול בקרקוב יחד עם מלכי פולין. וזאת לדעת פילדסוצקי לפולין כמו בן-גוריון לישראל. פרט לכך הדבר המשותף הנוסף לשניהם: ששניהם פולנים.
נראה שמשפחת פילדסוצקי היגיעה לשפל בימי הנאצים ובימי המשטר הקומוניסטי ונתגלגלה לביתו של סבא. אין ספק כי סבא לא היה מעלה על בדל דעתו כי משפחת פילדסוצקי תגור בחצי מהדירה שלו. נפלאות דרכי הבורא.
 הסביבה שבה חי סבא הייתה סביבת יערות שתושביה הפולנים התפרנסו לבד מהחקלאות גם מיערנות. ואמנם כאמור לעיל, סב אבי- ר' משה פליק היה בעל מפעל לניסור עצים: מנסריה (טארטאק בלע"ז) ואיש עמיד היה, וסבי מנחם מנדל לאחר שסיים לאכול קסט אצל חותנו יעקב דוד הכהן, עבד בתחילה אצל אביו ר' משה פליק במנסריה תמורת 10 רובלים לחודש. (מדובר בימי מלוך הצאר ניקולאי השני יר"ה, ועשרה רובלים לחודש סכום נאה ביותר). ואולם עד מהרה הסתכסך סבא עם אביו. סבא נטש בכעס את עבודתו אצל אביו ועבר תחילה לעבוד כשכיר בטרטק של וורשבסקי ופרייטק בברזוב ואחר כך הפך סוחר עצים די אמיד בזכות עצמו. לימים עבד אבי באותו טארטאק כמנהל חשבונות, וגר עם אימי בשטח המפעל לפני שעלה לארץ, ושם אף הורתו של אחי עמיחי שעלה ארצה כעובר בן חודש. כיום מצוי על חלק משטח הטארטאק בית חרושת לרהיטים בברזוב.
 
בשנות מלחמת העולם הראשונה נפסק המסחר בעצים עם גרמניה שהפכה לארץ אויב. בנוסף הכריזה ממשלת הצאר ב"רוב חכמתה" על מורטוריום כללי של החובות. ולמעשה הכלכלה נעצרה בכל המדינה.
עסקי העצים היו במשבר זמני, וסבא נאלץ לחפש פרנסה אחרת. סבא קנה מכבש לשמן והוא ייצר בחצר בצריף קטן  שמן פשתן לצביעה.
 
ילדותו של אבא:
אבי יצחק אפריים (ביידיש: איצ'ה פישל) למד מגיל 3 או 4 בחדר תחילה אצל מלמד דרדקים ואחר כך חומש מגיל 5.
כילד האירוע הפוליטי הראשון שאבי זכר היה משפט ביליס ( עלילת הדם כנגד מנדל ביליס שהייתה לערך בשנים 1912 - 1913, ושהייתה פרי יוזמה של הצאר ניקולאי בעצמו), אבא זכר שכילד הביאו לבית המדרש את עיתון ה"היינט" (היום) מווארשה והקריאו את הנאמר בו לקהל, ויהודים אספו תרומות לממן את הגנתו של בייליס. כן זכר אבי את חגיגת 300 שנה לבית רומנוב בסנט פטרבורג בשנת 1913, חגיגה שבה קרסה הבמה כסמל לעומד לקרות לשושלת בעוד 4 שנים.
 
מובן שאבי קיבל השכלה תורנית בלבד.   שהרי כל המלמד את בנו חוכמה יוונית כאילו לימדו עבודה זרה ר"ל. מי שדאג ללימודיו של אבא הייתה בעיקר סבתא יוכבד.
משסיים אבא ללמוד ב"חדר", חבש תחילה את ספסלי בית המדרש בסוכדניוב ואח"כ למד בבית המדרש בוירושוב אצל ר' מנדל מפילץ, כפי שעוד נספר בהמשך, ואחר כך בישיבה. אבא נחשב כנראה לעילוי בשעתו לפחות במושגים של סוכדניוב. מכל מקום כמי שמילא בנערותו כרסו בש"ס ופוסקים, הרי גרסא דינקותא שקנה בנערותו, לא נשתכחה ממנו גם בבגרותו. לימים משנתפקר אבא ו"קיצץ בנטיעות", קנה אבא את השכלתו הכללית הרחבה בדי עמל ובלימוד עצמי. אבא היה רחב אופקים, צמא דעת, בור סוד שאינו מעבד טיפה, אוטודידקט במלוא מובן המילה. הוא ידע מלבד עברית ואידיש גם פולנית וגרמנית ובביתנו היו לצד הש"ס, הרמב"ם והיצירה העברית הענפה לדורותיה, גם כתביהם של כל גדולי הרוח הגרמנית במקור, גיתה שילר היינה ועוד, לצד גדולי הרוח של פולין סינקביץ' ומיצקביץ'. אבא ציטט מיצירותיהם בעל פה קטעים שלמים בשפת המקור. כפעיל פוליטית בפועלי ציון ואחר כך במפא"י היו בביתנו כמובן גם כל הספרות הציונית סוציאליסטית ו"הכל כתבי" "האדומים" למיניהם. לימים משנתפקח מתורה זו ושינה דעתו נוספו לכך אף הכתבים "הלבנים". בסוף ימיו אהב להעמיק בכתבי האר"י ותלמידיו ובספרות העוסקת בתנועת שבתאי צבי ויעקב פרנק, ובתנועת החסידות.
 
החזרה לווירושוב:
מבין מוריו של אבא בעולם התורה בנערותו השפיע על אבא במיוחד אחד: רבי פנחס מנחם אליעזר יוסטמן שהיה ידוע כר' מנדל מפילץ.
 ר' מנדל מפילץ, היה נכדו מצד אימו של ר' יצחק מאיר מגור בעל החידושי הרי"מ, ומייסד השושלת.
 פנחס מנחם גדל בגור על ברכי סבו הגדול יחד עם בן דודו המפורסם ר' יהודה אריה לייב לימים בעל "השפת אמת" שכזכור יד לו בלידתו של אבא.
 לאחר מות הרי"מ מקצת החסידים רצו בפנחס מנחם כאדמו"ר והוא הקים חצרו בפילץ, עד שקיבל עליו יחד עם חסידיו את מנהיגותו של בן דודו ר' יהודה אריה ליב הוא "השפת אמת".
 בקורותיו היה הרבי מפילץ, פנחס מנחם גם זמן מה רב ואב"ד בווירושוב העיירה של סבא רבא יעקב דוד הכהן ולימים עבר לצ'נסטכוב ושם נפטר.
 
 יד המקרה זימנה לווירשוב גם את אבי שהיה אז כבן ארבע עשרה שנים, ללמוד אצל הרבי מפילץ ובזכות זה היגיע לציונות ולארץ ישראל ומעשה שהיה כך היה:
 
לאבא היה בן דוד בסוכדניוב ושמו "שמעון" (שימק) גרינר, שהוזכר למעלה, בנו של יעקב אהרון גרינר שהיה צעיר מאבא בשנתיים. (שימק היגר לאחר השואה מפולין לוונצואלה). אותו שימק שובב גדול היה "ממזר מארץ הממזרים". ובכן אותו שימק שהיה אז בן 12 הסתכסך עם אביו, ויתכן שאף אבי רב עם אביו, ומכל מקום שכנע שימק הנ"ל את אבא לברוח מהבית וללכת ליער. שני הילדים לא אמרו מילה בבית, נטלו צרור קטן והלכו דרך היערות לווירושוב. השנה 1916 בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, כאשר החזית זזה ממקום למקום, ובבית של סבא מנחם גרו מכוח צו צבאי ואכלו על חשבון סבא שני קוזקים. נקל לשער את הפחד והדאגה שנפלה על הגרינרים כשנעלמו הילדים, ואת ההקלה שחשו כאשר קיבלו טלגרמה מווירושוב מהסבא כי: "הילדים אצלי ובריאים". סבא מנחם מנדל ואחיו ר' יעקב אהרון נסעו מייד לווירושוב. את שימק החזירו לסוכדניוב לאחר שחש בנחת של ה"פסיקל" היא החגורה של של אביו, ואולם כשהגיעו לגמור חשבון עם אבי, התערב הסבא שלו לטובתו.
הסבא יעקב דוד טען שהילד שנחשב לעילוי בסוכדניוב, מיצה את עצמו בסוכדניוב ואין לו ממי ללמוד בסוכדניוב ולכן הוא שולח ידו במעשי שובבות. אם כבר היגיע עד הלום, מוטב ישאר אצלו בווירושוב וילמד תורה בבית מדרשו של ר' מנדל מפילץ, וכך היה. וכך נפגשו דרכיהם של אבא ז"ל ושל הרבי מפילץ.
לב ליבה של דרכו בתורה של הרבי מפילץ, הייתה אהבת ארץ ישראל, וממנו נהיה אבא ציוני עוד לפני שידע ציונות מהי.
בניגוד לאחרים שבלימוד התורה התרכזו במצוות המעשיות שיש לקיימן בעיקר בגולה, (כמו סדר נזיקין סדר נשים וכדומה), הרי אותו ר' מנדל מפילץ, מכיוון שציפה בכל יום בוודאות לביאת המשיח, לכן העמיד את המצוות הקשורות בארץ ישראל במרכז הוויית לימוד התורה שלו. שהריי לא ייתכן שאם היום יבוא משיח ומחר נהיה כולנו בארץ ישראל, לא יהיה מי שידע את ההלכות הקשורות בבית המקדש שהינה זה עומד לרדת מהשמיים ארצה. (כנראה שר' מנדל לא סמך בעניין זה על תחיית המתים, וחשש שמע הכוהנים הגדולים וחז"ל שיקומו לתחייה שכחו עם הזמן את תלמודם בגלל הזקנה לא עלינו וחיבוט הקבר). לכן מקום מרכזי בבית מדרשו של הרבי מפילץ נתייחד לאותם חלקים בתלמוד הקשורים למצוות הקשורות בארץ כגון: מסכת זרעים, שבועות, ראש השנה, סוכה, חגיגה, מסכת פסחים וכ"ו.
אם בזכות השפת אמת נולד אבא, הרי בזכות בן דודו הרבי מפילץ הפך לציוני, עלה ארצה וניצלו חייו, וממילא אנו צאצאיו חבים את קיומנו לרבי מפילץ.
 
הבחור החתן:
 
משסיים אבא לימודיו בבית המדרש הוא נסע ללמוד זמן מה בישיבה, אינני יודע היכן.
בגיל 16 שידכו לאבא, שהיה אברך מבוקש, כלה מבית טוב, כלה שאבא מעולם לא הכיר וגם לא עתיד להכיר. סבתא יוכבד ואחיותיה נוסעות כמנהג הדור ההוא לבחון את סבלנותה של הכלה בהתרת פקעת צמר, והמחותן לעתיד ואחיו באים לבחון את החתן המיועד.
משנעשתה תקיעת הכף ונכתבו התנאים לאירוסין, הביא המחותן לאבא, כמנהג מחותנים יהודים, שעון זהב. שואל המחותן לעתיד את חתנו איזו מתנה נוספת יבחר. וכי באמת למה זקוק אברך מתמיד בן 16. אבא מבקש במתנה את הספר "מורה נבוכים" לרמב"ם (ספר הפילוסופיה של הרמב"ם). נשמע מכובד? לא ולא. אלא שכאן מתערב אביו סבי מנחם מנדל ואומר : "דה קינד כן קלי וורן פון מורה נבוכים" הילד יכל להתקלקל מהמורה נבוכים. אלא שכאן בא סבא משה פליק לעזרת נכדו וקובע: "א קינד ורנישט קאלה פון מורה נבוכים, הקינד וורט קלה פון לידיקטהייט אופ גיין צון דווננן שחרית מנחה מעריב" לאמור : ילד לא מתקלקל ממורה נבוכים, ילד מתקלקל מהעצלנות להתפלל שחרית מנחה ומעריב. וכך זכה אבא במורה נבוכים לרמב"ם. (הזכר בשירו של ביאליק "המתמיד" שם מגורשים מהישיבה "האחד על שחקו בלילות בקלפים. השני על ספרו עם בתולות בלילות.......הרביעי עם "מורה נבוכים" הסתתר בעליה").
מתברר שהסבא מנחם צדק, וכמו שאומר הרמב"ם בתחילת סיפרו מורה נבוכים הנ"ל: "תכלית (סיבת) הידיעה שאיננו יודעים". וקשה לה לאמונה לדור בכפיפה אחת עם השכל, אלא אם כן התבונה היא "שפחתה של האמונה". (כדברי תומס איש אקווינו). סוף דבר כיוון שאצל אבא התבונה גברה על האמונה, אבא למזלנו התפקר. אילו לא התפקרו אבא ואחיו קרוב לוודאי שהיו מושמדים בשואה. והרי "הוכחה" מדאורייתא לשכר ועונש.
 
מותה של סבתא יוכבד: בין לבין סבתא יוכבד, עמוד השדרה עליו נסמך הבית חלתה ונפטרה. לא ברורה סיבת המוות. הסיבה המדוברת "שומן בלב". כך או כך סבא נשאר מטופל בבן בוגר ובארבעה יתומים קטנים כאשר הגדולה פיגה (ציפורה) בת 12, ישראל בן 10 ומחצה לערך יהודה בן 9 ואביבה בת 7 ומחצה.
 
כמצוות גוברין יהודאין אסור להיות שרוי בלא אישה מעל חצי שנה, וזמן קצר לאחר מות סבתא, סבא מחפש שידוך, הפעם לעצמו.
אף סבתי החורגת רחל לאה וינר שגרה בוורשה הבירה, התאלמנה מבעלה דוד וינר והיא מטופלת ביתום (הלו הוא הדוד שלי לעתיד שמחה בעלה לעתיד של דודתי אביבה ואביהם של יוכבד תלח"א ודודיק ז"ל ). "הסבתא" רחל לאה היא חסידת הרבי מאלכסדר (שם ביקרנו בקברי השושלת, מייסד השושלת ר' חנוך מאלכסנדר גם הוא מתלמידי הרמ"מ מקוצק). 
כל שידוך שמציעים לסבתא רחל עובר את ביקורתו של הרבי מאלכסנדר ונפסל, עד שמגיעה הצעתו של סבא. ואומנם ראה זה פלא הרבי מאלכסנדר תומך בשידוך ועוד קובע כי" " שידוך זה יביא לשידוך נוסף" וכך היה. לימים ולאחר שנים התאהבו שמחה וינר בנה של רחל לאה בדודתי אביבה גרינר והם נשאו וחיו כזוג יונים ובאהבה גדולה כל ימיהם. האהבה ההדדית והזוגיות היפה החזיקה אותם גם אחרי האסון הנורא אשר קרה אותם עם פטירתו הפתאומית של בן דודנו דודיק בגיל 30.
מכל מקום סבא התחתן בשנית עם הסבתא רחל (שאנו גם נכדיה החורגים קראנו לה סבתא וכך אקרא לה בהמשך), ומנישואים אלו נולדו דודותיי חנה ורבקה. משבגרו התחתנה חנה כאמור עם יצחק בראון ונולדו לה בניה צביקה ואלוני ורבקה התחתנה עם אשר שולמן ונולדו הבנות ליאורה ותמי (על שמה של הסבתא תמה).
 
 דא עקא עד שהאירועים המאוחרים האלו יקרו ועד שיופיעו הדודים יצחק ואשר, בין אתיים היחסים בין ילדיה של יוכבד לבין אמם החורגת לא היו פשוטים עבור הילדים וגם כנראה לא היו פשוטים לאם החורגת שנאלצה לאמץ חמישה ילדים לא שלה.
 במיוחד היו יחסים קשים בין דודתי ציפורה לסבתא רחל.
את גרסתה של סבתא רחל לא שמעתי, תמיד שמעתי רק את הלחשושים של בניה של יוכבד, ולכן הסיפור לא מאוזן. לדברי אבי סיפרה לו ציפורה ש"הצ'וצ'ה" (דהיינו הדודה היא האם החורגת רחל לאה), מחביאה כמדומני דברי מתיקה מהילדים ואביבה התלוננה שהצ'וצ'ה הרביצה לה. בעקבות זאת התפתחה מריבה בין אבי   לבין הצ'וצ'ה, ואבי היכה עם סיר להרתחת חלב עם ידית את אימו החורגת, או ששפך עליה את תוכן הסיר. בכל מקרה נשמע אלים.
לאחר הדברים האלה הסבא נהג על פי ההלכה וגירש את אבא שהפר את שלום הבית בין האיש לאישתו מהבית ולא דיבר איתו כשנה. גם יחסו של אבא לדת לא תרם באותה עת ליחסיו עם אביו.
 
האפיקורוס השמאלן:
 
בגיל 17 לערך אבא התפקר, בלשון ימנו "חזר בשאלה". אינני יודע אם מות אימו השפיע על התהליך או זירז אותו. מכל מקום שנודע למחותן לעתיד כי "נסתחף שדהו" (ראה מסכת כתובות א'), בא המחותן ביטל את התנאים, לקח בחזרה את שעון הזהב וכך ניצלנו אני ואחי עמי וכל צאצאנו משידוך זה ומן החידלון.
    הימים ימי תום מלחמת העולם הראשונה. פולין שהייתה בעבר מחולקת ועברה שלוש חלוקות, (למעשה ארבע חלוקות) בין רוסיה, גרמניה והקיסרות ההבסבורגית, פולין שמאז 3 במאי 1791 עברה ארבעה מרידות שכשלו כנגד רוסיה, פולין זו עתה התאחדה מחדש, זכתה ברוח ארבע עשר הנקודות של הנשיא וילסון, בעצמאות ובהגדרה עצמית,  בהנהגתם של מפקד הלגיון הפולני בצבא האוסטרי המרשל יוסף פילדסוצקי והפסנתרן יאן פדרבסקי. פילדסוצקי מקים את ממשלתו הזמנית בלובלין. (שם גר דודי שמואל ברקוביץ' אחי אימי ולימים יקבר שם סבי אליעזר ברקוביץ', אבי אימי שאני קרוי על שמו). (שימו לב זה אותו יוזף פילדסוצקי שבני משפחתו גרים היום בחצי בית של סבא ברח' ברזוב 11).
 
 כמו בכל המדינות שנוצרו עקב חוזי ורסיי, שגבולותיהם נקבעו באופן שרירותי, היו בה בפולין בעיות מיעוטים קשות, מיעוט יהודי, מיעוט גרמני, מיעוט אוקראיני ומיעוט ביילורוסי ס"ה כ 40% מהאוכלוסייה. השנוא על הפולנים מכל המיעוטים היה המיעוט היהודי בן שלושה מליון איש. מיעוט שונה בדתו, בשפתו, בחלקו אף בלבושו ובמקצועותיו.
בנוסף לכל מנהיג הציונים הכלליים בפולין: "החוכמולוג" יצחק גריבויים (לימים שר הפנים הראשון של מדינת ישראל) ועוזרו הצעיר משה קליינבויים (לימים משה סנה) ארגנו בבחירות לפרלמנט הפולני (הסיים) ב 1924 את כל המיעוטים האלה בגוש אחד והעבירו אחוז ניכר מצירי הסיים. אבי מאד התפעל מהצעד החכם של גרינבוים, אני סבור שהייתה זאת איוולת גמורה לשעתה, שהצמיחה בדרך נפתלת רק טוב לעתיד. הדבר עודד את ההגירה לרבות את הציונות.
 הפולנים שנלחמו כמעט 200 שנה על עצמאות פולין ושסוף סוף זכו בה הרגישו ולדעתי בצדק, שהיהודים "גונבים להם את המדינה" ולמען האמת כמי שמתרגז מהשענות על קולות אויבי המדינה הערבים בבחירות לראשות הממשלה בארץ, אני יכול להבין אותם.
המפלגה הלאומית דמוקרטית (האנדקים), צידדו באנטישמיות גלויה על רקע לאומני ודתי. הוסף על כך את העובדה שזה מקרוב קרתה המהפכה הבולשביקית שהיהודים נטלו בה חלק עצום כאשר ברית המועצות היא אויב של פולין, והרי סיבה לשנאת ישראל. מנגד קרו עוד מספר אירועים. ארה"ב סגרה שעריה להגירה בשנת 1922; ניתנה זה מקרוב הצהרת בלפורו לפחות על הנייר ניתנה אמנסיפציה משפטית ושוויון אזרחי להלכה ליהודים בכל אירופה, החילוניות והתפקרות הרימו ראש, והרי מתכון לימי תסיסה ותזזית אצל הנוער היהודי. 
כך היה אצל הצעירים במשפחת גרינר וכך היה במשפחת אימי משפחת ברקוביץ'. התחושה הייתה כי כך אי אפשר להמשיך ויש לשנות את המצב מחד, ומאידך גאולה "משיחית" בנוסח זה או אחר בפתח.
 כל נביאי האמת וכל נביאי השקר מוכרים היו את מרכולתם הנבואית והאידאולוגית ולכל אחד פתרון פלא דטרמניסטי אחר; ציונות על מפלגותיה, סוציאליזים, קומוניזם, ליברליות, אוטונומיזם, בונדיזים אגודת ישראל ועוד. 
נראה לי כי אימא שלא הכירה את אבא באותה עת לא נמשכה לכל ההמולה הזו. אחיה הקרוב ביותר בגיל וברגש חיים ברקוביץ' היה קומוניסט, אך אימי כמו שאר אחיה הייתה אדישה לפוליטיקה. אבא מאידך מצטרף לפועלי ציון (שלפני הפילוג), ומחליט לעלות ארצה.
אבא בגרמניה:
כדי להרוויח את דמי הנסיעה וגם כדי להימנע משירות בצבא פולין, אבא עובר באופן לא חוקי את הגבול לגרמניה ועובד כפועל לא חוקי בעיר ברסלאו שבשלזיה עילית, (כיום וורוצלב בשלונסק הפולנית). גרמניה באותה עת בתקופת ההיפר אינפלציה שנקלעה אליה בגלל הפיצויים הדרקוניים שהוטלו עליה בשלום וורסאי ומשכורת משלמים פעמיים ביום. 
בברסלאו אבא עבד כפועל חרושת. אבא התיידד עם הרב הרפורמי המקומי שנשא בתואר ד"ר רבינר, ולמד גרמנית אצל ביתו בשיעורים פרטיים. שם אבא מתוודע לתרבות הגרמנית ולספרותה.
השנה 1920 והימים ימי מלחמת פולין - ברה"מ. בתחילה פולין פולשת לאוקראינה תוך תקווה לנצל את הכאוס ברוסיה מתוך מטרה להגיע לגבולות ההיסטוריים שלה. הצבא האדום, אשר הוקם בסערת מלחמת האזרחים על ידי היהודי ליב ברונשטיין המכונה: טרוצקי, מביס את הצבא הפולני ומגיע בפיקודו של המרשל טוחצ'בסקי כמעט עד לוורשה, עד לויסלה. שם הרבה בעזרת המדונה המופיעה לפני החיילים הפולניים ערב הקרב וקצת גם בעזרת הצבא הצרפתי שחש לעזרה מתרחש "הנס על הויסלה" והגלגל הצבאי מתהפך ופילדסוצקי מצליח להחזיר את הגבול לקו שקבע קרדן בהסכמי ורסיי.
בין לבין, אבא נתפס על ידי שלטונות ההגירה הגרמנים בברסלאו ומגורש לפולין היישר לידי המשטרה הפולנית. כיוון שהוא בגיל גיוס; אם יואשם בעריקה בעת מלחמה, דינו מוות. לשאלת המשטרה הפולנית בן כמה הוא מפחית אבא שנה מגילו. מכיוון שמרשם האוכלוסין בעיר המחוז קיילצה נשרף במלחמת העולם הראשונה, ואבא ידע זאת, אבא ניצל. אחרי כשנה הוא מתגייס לצבא הפולני וכיהודי, החייל האמיץ איצ'ה פישל משרת כאפסנאי גדודי בגדוד רכבות במבצר ליד קרקוב.
פועלי ציון שמאל וימין:
בחופשות מהצבא אבא פעיל ב"פועלי ציון", ועם הפילוג עובר הוא לאגף השמאלי, ל"פועלי ציון שמאל" הדוגל ב"מרכסיזם" יהודי ובהליכים הסטוריים סטיכיים שיביאו לשיטתם לבניית משק קפיטליסטי בארץ ישראל. אז יבוא לשיטתם של פועלי ציון שמאל, הפרולטריון היהודי שיקום בא"י וילחם את מלחמת המעמדות דבר שיביא מעצמו ובאופן סטיכי לבסוף להקמת משק סוציאליסטי בא"י .
מאידך המשותף לפועלי ציון ימין, ולפועל הצעיר התמצא בהקמתה מאוחר יותר (בועידה השניה של ההסתדרות) של חברת העובדים השיתופית כזרוע של ההסתדרות הכללית לבניית חברה סוציאליסטית מן היסוד בארץ ישראל. "מכיוון שהארץ ריקה, נחפור את הבאר שתהיה מראש שלנו, של המעמד העובד."
בשלב כל שהוא פועל ציון שמאל עוברת משבר, גם אבא התאכזב מהמפלגה ועובר לפועלי ציון ימין. (לימים התאחדה עם זרמים אחרים למפלגת "אחדות העבודה" בגרסתה הראשונה שהתאחדה לבסוף עם הפועל הצעיר למפא"י)(שלוש מפלגות שונות בשלושה פרקי זמן שונים נקראו בשם אחדות העבודה זו הראשונה, השניה היא סיעה ב' שפרשה ממפא"י ב 1944 ושלישית אותם אנשים לאחר פילוג מפ"מ).
 
קיבוץ ההכשרה על שם בורוכוב בסוכדניוב:
עם השתחררותו מהצבא הפולני, אבא עובד כמנהל חשבונות בטארטאק של ורשבסקי בברזוב שבמקומו יש כיום בית חרושת לרהיטים, אבי גם גר בטארטאק והוא נעשה פעיל ב"החלוץ", ולבקשת ראשי החלוץ בוורשה פנחס קוזלובסקי (לימים שר האוצר והאיש החזק במדינה פנחס ספיר) ומשה ארם, אבא מחפש מקומות עבודה לעבודת כפיים עבור נערים יהודים שיכשירו עצמם לעליה לארץ ישראל.
כך הקים אבא את קיבוץ ההכשרה על שם דב בר בורוכוב בסוכדניוב. אבא לא רק הקימו אלא ניהל אותו והרחיב אותו לעיירות סמוכות. כל זאת כמובן בשעותיו הפנויות, ותוך תרומת חלק משכרו לקיבוץ.
קיבוץ ההכשרה על שם בורוכוב שנוסד על ידי אבא הלך והתרחב, וערב מלחמת העולם השנייה כאשר הוריי כבר שהו בארץ, הקיף הקיבוץ את כל שטח פולין הקונגרסאית. מקיבוץ ההכשרה על שם בורוכוב שאבא הקים הגיעו ארצה אלפי חלוצים ואף יותר, אשר במידה זו או אחרת לאבא יש חלק בהצלתם, והם וצאצאיהם חיים אתנו היום. מבין אלה היו קשור במיוחד למשפחתנו מיודענו שרה ויצחק וונטש שמוצאם מאלכסנדרוב. (יצחק היה לימים מהחברים שיסדו את קואופרטיב ה"ארגז" ומייסד ומנהל חברת "אמקור"), אלכסנדרוב היא כזכור מקום מושבו של הרבי מאלכסנדר. כמדומני שגם אפריים פרייטג מסקרז'יסקו קמיינה שאביו היה מבעלי הטאראק שבו עבד אבא היה חבר בקיבוץ ההכשרה והיה אחד מארבעת החלוצים היחידים מסקרז'יסקו ובזכות זה עלה ארצה וניצלו חייו.
אבא פוגש את אימא:
בין לבין אבא היה בחור צעיר והוא הצטרף לחברו בן עירו משה פפר שחיזר אותה עת אחרי דודתי מרים ברקוביץ' בסקרז'יסקו קמיינה. שם הכיר אבא את אימי חיה (הלה) בת אליעזר ויוכבד ברקוביץ' שהייתה גדולה ממנו ב 3 שנים, אבל סיפרה לו שהיא קטנה ממנו בשנתיים כי כפי שאמרה לי אימי באחרית ימיה: "אז לא ספרו את השנים". (כנראה במונה השנים של אימא עשו RESET בגיל 5).
משה פפר התחתן עם דודתי מרים ונולד להם בנם יוסלה שנשלח להשמדה לפני הוריו שהושמדו אחריו. הורי נישאו אחריהם לערך בשנת 1929 או 1930. הורי עברו לגור בדירת חדר שהייתה בשטח הטרטק של ורשוסקי. הטרטק ייצר את החשמל להפעלתו מנסורת עצים וסיפק חשמל גם לדירת הוריי.
 
התפקרות האחים:
אבא והשפעת הסביבה הכללית השפיעו על שני אחיו ושתי אחיותיו בני יוכבד הצעירים ממנו (צפורה ישראל יהודה ואביבה), לנטוש את דרך המסורת ולהפוך לציונים. ואמנם ישראל יהודה ואביבה הצטרפו לקיבוץ ההכשרה שהקים, נכנסו לרשימת המחכים לסרטיפיקט (היתר עליה לארץ שניתן על ידי הממשלה המנדטורית לסוכנות היהודית וחולקה לפי מפתח מפלגתי לתנועות החלוציות). ציפורה לא הסכימה לנטוש את אביה. בהשפעת אבא הלך ישראל ללמוד נגרות כשוליה אצל נגר, יהודה עבד כשוליה אצל מתקן אופניים ואביבה עבדה אצל תופרת מחוכים וחזיות במסגרת קיבוץ בורוכוב. למיטב ידיעתי אף שמחה היה בקיבוץ ההכשרה.
התפקרות ילדיו הייתה לסבא בבחינת חורבן עולמו אך הוא הגיב באיפוק. פעם בא אורח לביתו של סבא וכשהסבו לסעודה ביקש מסבא לצרף את ישראל ויהודה כדי לברך את ברכת המזון במזומן (בשלושה לפחות). "אלא עוד אינם ברי מצווה" אמר סבא לאורח. "איזה גזע מגודל" השיב האורח.
אברהם וציפורה:
פשיטא שבניו התפקרו הדבר לא מצא חן בעיני סבא, והנה עוד צרה בפתח אברהם פלדמן מבוגאי החל מחזר במרץ אחרי דודתי ציפורה. כדבר הזה בוודאי לא נשמע במקומותינו, בלי לשאול את ההורים, בלי שדכן.
אברהם פלדמן לא היה ממה שנקרא "משפחה טובה". אף כי משפחת פלדמן שגרה בבוגאי הסמוכה לסוכדניוב, עשירה הייתה; בכל זאת בעיירה היהודית היו מעלות בעושר. ראשון במעלה הוא "הנגיד" או "הגביר" זהו עשיר מדורות שהעושר עידן את המשפחה. שני לו "הנגיד החדש" זהו ה  NOVO REACH . בתחתית סולם העשירים מצוי "בעל הגוף".
על דודו של אברהם שהיה בעל טרטאק בבוגאי סיפר לי אבי שפעם נסע ברכבת כאשר אבא קורא את ספורו של ביאליק: "אריה בעל הגוף". שואל האדון פלדמן את אבא מה אתה קורא?: משיב אבא: "את ביאליק" אומר פלדמן: "משונה אני לא מכיר את ביאליק". עונה לו אבא: "אבל ביאליק מכיר אותך". מכאן יובן כי חיזוריו של דודי אברהם אחרי דודתי, לא גרמו לסבא הנאה מרובה. מכל האמור יובן שבמשך כל השנים דודי ודודותיי וגם ציפורה דודתי לא העניקו לדודי אברהם יחס ראוי.
בין לבין בין בנו החורג של סבא שמחה וינר, לבין הבת הקטנה שלו מנישואיו הראשונים אביבה החל גם להתפתח רומן. כאן לא נדרש מאמץ גדול פשוט לעבור ממיטה למיטה וכך היה.
 
העליות ארצה:
 למיטב זכרוני אביבה ושמחה נשלחו על ידי "התנועה" ועלו כ"תיירים" במסגרת המכביה הראשונה בשנת 1932 ונשארו בארץ באופן לא לגלי. שמחה ואביבה שעלו ראשונים התמקמו במושבה רעננה ושמחה קנה בכספי ירושת אביו מגרש שאותו לימים נתן לסבא ועליו נבנה צריפו של סבא. שניה כמדומני עלתה לרעננה ציפורה שניסתה נואשות לברוח מחיזוריו של הדוד אברהם.
ציפורה ניהלה אותה עת רומן עת גבר אחר שאת שמו אינני יודע, מכל מקום הדוד אברהם עלה בעקבותיה, למזלן של אלפא ותלמה וצאצאיהן, דוד אברהם לא אמר נואש, שיחק אותה נכון וזכה לבסוף בדודה ציפורה והם נישאו.
 ישראל עלה כמדומני כעולה לגלי במסגרת קיבוץ ההכשרה, ויהודה עלה כמעפיל באופן לא לגלי ממש ערב מלחמת העולם השניה.
הורי עלו אחרי ציפורה. אבא לא היה בעצמו בקיבוץ ההכשרה. אבא עלה עם סרטפיקט של עסקן על חשבון ההקצבה לפעילי מרכז החלוץ בוורשה. הורי הגיעו לנמל יפו בספטמבר 1932 כאשר אחי עובר בן חודש כולם התיישבו ברעננה.


הסבא רבא שלי ברעננה
"התמונה צולמה ברעננה בערך בשנת 19377 הילד הוא אחי עמי ז"ל. סבי וסבא רבא שלך אליעזר ברקוביץ' שאני קרוי על שמו, עלה בגפו ארצה וגר אצל הוריי ברעננה מספר שנים. אתה יכול לקרוא את מה שכתב עליו אבי בספר הזיכרון לקהילת סקרז'יסקו. הוא סבל מנגע בעצמות עקב מכות שספג בפוגרום בפולין בשנות ה 20 והרופאים ציוו עליו לחזור לפולין בטענה שהאקלים בארץ לא מתאים לו. סבא ז"ל חזר לערך בתחילת שנת 1938 לפולין וגר בלובלין אצל בנו-דודי שמואל ברקוביץ' הי"ד ושם הוא נפטר, למזלו לפני המלחמה. פרט לסבא, אבי, אימי ואחי ז"ל את האדם הנוסף אינני מזהה." 

ברעננה נולדו להורי אחי עמי, אחריו נולדה לאביבה ושמחה יוכבד ושלישית לציפורה ואברהם: אלפה.
 בעקבות עלייתם של ארבעת ילדיו ובמיוחד של שמחה בנה של רחל לאה אישתו, החלה סבתא רחל ללחוץ על סבי לעלות ארצה. בהסכמת הרבי מגור עלה אף סבי מנחם מנדל עם אישתו ועם שתי דודותיי הצעירות חנה שהייתה כמדומני בת 9 ורבקה לערך בת 7, כמדומני שהן עלו לערך בשנת 1936 וכך ניצלה כל המשפחה מאימי השואה.
 
אימי הייתה האישה היהודיה הקלאסית, היא חייתה בצלו של בעלה בבחינת "עזר כנגדו" והלכה אחרי אבא במדבר בארץ לא זרועה להיכן שבחר ללכת. אימה לא באה לארץ מסיבות אידיאולוגיות אלא מכיוון שכך החליט אבא, אך קיבלה זאת כמובן מאיליו. היא עזרה לו לקיים את קיבוץ ההכשרה בסוכדניוב, אירחה בביתם את החלוצים שקיימו שם אין סוף ישיבות, אירחה את השליחים מארץ ישראל: טבנקין, זרובבל וראשי הקיבוץ המאוחד, אימה האכילה את כולם נשאה בעול ושתקה, כזו הייתה אימא. ואולם שתיקתה הייתה בבחינת סייג לחוכמה ולפיקחות. כאשר היה צריך היא ידעה לעמוד על שלה.
 
 הורי עלו ארצה. הורי הגיעו באוניה ארצה ביום 14/9/1932 עם 15 לירות שטרלינג בכיס, סכום עצום במושגי הימים ההם. הם קנו מגרש ברעננה ועליו בנו את צריפם ועבדו כפועלים חקלאיים, שם נולד אחי עמי ביום 29/4/1933 ד' אייר תרצ"ג.
 
אבי נכנס מייד גם לפעילות ציבורית. היה חבר במועצת פועלי רעננה ולאחר מכן במועצת פועלי מרכ"ס: מגדיאל- רעננה - כפר סבא.
 
כמובן מאליו שאבי רצה להתיישב בקיבוץ של הקיבוץ המאוחד, והוא העדיף קיבוץ צעיר, ורצה להצטרף להכשרה של מעוז חיים, שהייתה ברעננה, למרות שיצחק טבנקין מנהיג הקיבוץ המאוחד שהיה מבאי ביתנו היציע להוריי לבוא לקיבוצו לעין חרוד.
 כאן התגלתה אימי בחוכמת החיים שלה. רעיון השיתוף על כל צורותיו היה זר לה לחלוטין והיא לדעתי תעבה אותו ובצדק, מהרגע הראשון. גם השיתוף במושב היה זר לאינסטינקטים הבריאים שלה, ובדיעבד בצדק. היא העדיפה את רעננה, את המושבה, את הפרטיות, את חברותיה מרעננה שאינן מנהלות את חייה ואת האוטונומיה המוחלטת של התא המשפחתי עם כל האחריות שאוטונומיה זו מטילה. משהוברר לאימי כי בקיבוץ נוהגים גם בהגבלת ילודה ולוחצים על נשים להפיל את וולדן, אימי שהתקשתה להרות, אמרה לאבי: "עד כאן" וכי לקיבוץ הוא יכול ללכת לבד.
הפשרה הייתה ללכת למושב, וגם זאת למורת רוחה של אימא.
 
אבא כדרכו החל לארגן ארגון להתיישבות במושב בדרום הארץ שנקרא "ארגון הדרום" ושהיו בו יותר ממאה חברים מאזור תל-אביב והמרכז. אבא היה מזכיר הארגון בהתנדבות. הארגון אסף כסף לקניית קרקע במקום שלימים עתיד לקום "חבל לכיש". הארגון אף לקח הלוואה ואבא ערב להלוואה בת שלושת אלפי לירות של פלסטינה א"י (לא"י), שהיו זהות אז לשלושת אלפי ליש"ט אנגליות. (סכום עצום במונחי הימים ההם כאשר פועל חקלאי מצטיין הרוויח 20 גרוש ליום עבודה. גרוש היה כינוי למטבע בן 10 מיל ובלירה היו 100 גרוש או אלף מיל). 
בין לבין פרצו מוראות תרצ"ו; האפנדי שממנו עמדו לרכוש את הקרקע ברח מאימת המופתי חג' אמין אל חוסייני ללבנון, כשהמקדמה בסך 3000 לא"י אצלו, והקרקע לא הועברה לקרן הקיימת. חברי הארגון התנערו כמובן ממחויבותם לכסף, ואבא נשאר ערב לחוב. אומנם מנחם אוסישקין שהיה יו"ר הדירקטוריון של הקרן הקיימת ופנחס קוזלובסקי (לימים ספיר) שהיה אז מנהל קופת מילווה של העובדים בכפר סבא באו לעזרת אבי, אך הוריי נאלצו במשך שנים לשלם את חובות הארגון שנפרסו לפי יכולת התשלום שלהם על פי צו בית משפט, כמדומני שלירה לחודש. ורק האינפלציה שבאה במהלך מלחמת העולם השניה ואחריה הצילה אותם.
ארגון הדרום התפרק ושרידי חבריו וביניהם הוריי עלו כהרחבה למושב חרות בשנת 1939. במסיבת הקבלה של חברי הארגון לחרות נורו יריות מכיוון טירה לכיוון חרות. זאת הייתה קבלת הפנים מצד השכנים הערבים. קבלת הפנים מצד החברים הוותיקים בחרות הייתה פחות אלימה כמובן, אבל לא בהרבה יותר סימפטית.
 
 
החיים בחרות:
  
הרעיון ליצירת הבסיס הכלכלי שהיה אמור לבסס את קיומם של מושב חרות עין ורד וכפר הס לא היה חדש. היה זה הרעיון שיושם לראשונה ברעננה ואחר כך גם בכפר יונה, באבן יהודה ועוד. הרעיון היה כי יהודים אמידים או עשירים מחו"ל, ישקיעו בארץ באזור המטעים בנטיעת מטעי הדר שיניבו בעתיד, ושיאפשרו להם בעתיד לעלות ארצה. המתיישבים הארץ ישראלים, מקרב מי שעלו כבר לארץ, ושהם בעלי אמצעים מוגבלים, אך נכונים להתיישב, יקבלו לרשותם חלקות קרקע ריקות, יעבדו בתקופה הראשונה כפועלים שכירים במטעים של יהודי חו"ל ותוך כדי עבודתם יבססו את משקם העצמאי.
ברעננה בה יושם הרעיון לראשונה, הגוף שריכז את עיבוד הפרדסים של יהודי חו"ל הייתה חברת "אחוזה א" דהיינו "אחוזה אמריקה" שעל שמה רחוב אחוזה ברעננה. חברת אחוזה פעלה עבור יהודים אמריקאים. באבן-יהודה הייתה זו חברת "הנוטע" שעיבדה חלק מאדמות המושבה עבור יהודים בחו"ל בעיקר מפולין, וכן גופים דומים במושבות אחרות. בגוש תל-מונד היו היהודים מחו"ל שתי משפחות שהונעו גם ממניעים פילנתרופיים והם משפחת הלורד מלצ'ט (מונד) המייסד והבעלים של ICI (Imperial Chemical Industries L.T.D ) ומשפחת ישראל ורבקה זיו.
רעיון ההתבססות על עבודה שכירה לא עבד עוד כאשר חברי ארגון הדרום עלו לחרות. מייד עם פרוץ מלחמת העולם השניה חדלו כמעט לעבד את הפרדסים ומקור העבודה השכירה העיקרי נסתם לתקופה של כשנה, גם לוותיקים עד אשר הבריטים החלו בבניית המחנות שלהם. חברי ארגון הדרום באו לחרות ואין פרנסה, אין עבודה. עם עלייתם לחרות הם אמורים לקבל מהסוכנות תקציב הכולל גם צינורות להשקיית השדות. לטענת אימי הצינורות נעלמו והגיעו לידי הוותיקים. 
היחס של הוותיקים אל ה"חדשים" היה מתנשא, יחס של פטרונות שזכור לי כילד עוד שנים ארוכות.
בארץ ישראל "העובדת", יחוסו של אדם נקבע במידה רבה על ידי ויתקו. למעשה לא חשוב מי אתה, מי היו הוריך, מאיזה בית בחו"ל באת ודאי לא חשובה השכלתך. פה יוצרים אדם חדש, פשוט. הבורות והגסות אינן חיסרון. מאידך חשוב מאוד באיזו עליה עלית ארצה ואיפה היית מאז. בעליה הראשונה לא נחשבת ייחוס כי אתה "בועזי". הייחוס העליון היה לאנשיי העלייה השניה, דור המייסדים של "השיטה", אנשי בר גיורא והשומר דגניה נהלל, מייסדי הפועל הצעיר, פועלי ציון והסתדרות הפועלים החקלאים. מהם מאנשי העלייה השניה יצאו רוב מנהיגי הדור עד לשנותיה הראשונות של המדינה. שניים להם בהיררכיה החברתית בני העלייה השלישית שחלק עקרי ממייסדי חרות נמנו עליהם. (אחד בלבד יזרעאלי היה איש העלייה השניה). אנשי ארגון הדרום רובם והוריי בכלל היו בני העלייה החמישית לא נחשבו בהיררכיה הזו, אלא כפלביים שבפלביים. הם אינם ראויים בשנים הראשונות להיבחר למוסדות הכפר ו/או להשפיע על דרך ניהולו. בנוסף לכך הגרעין שהקים את חרות התגבש בשנות ה"יחד" שלו במשתלה ובארגון לקראת התיישבות, ואנשי ארגון הדרום העולים החדשים היו גוף זר. גם מצבם הכלכלי היה גרוע יותר, ובחלוקת המשאבים בכפר גם דאגו לחלק את המשאבים לאנשי שלומנו, קרי לוותיקים. ולכן המצב הכלכלי היחסי לא השתנה אלא לאחר שנים ארוכות מאוד, הדרום היה שכונה עניה יחסית בחרות בעצם עד לשנות השישים בימי בניהם של המתיישבים .
במפגש הטראומטי הזה נוצרה אצל הוריי לדעתי סלידה מעריצות הרוב וראשית ההתפקחות מרעיונות השיתוף. הוריי הפגועים גם יצרו מנגנוני הגנה עצמית, ואבי שהיה תלמיד חכם מחד, אך חקלאי קשה יום מאידך, התייחס בתוך תוכו ובשיחות פנים משפחתיות לחלק ניכר מהחברים הוותיקים שרובם גדלו בתנאי המצוקה של מלחמת העולם הראשונה (והיו נחשבים היום ילדים טעוני טיפוח של שכבות מצוקה), כאל נבערים מדעת, כ "נערים גסים" (גרובה אינגן), כאל עבד כי ימלוך. זו כמובן הייתה מעין הגנה עצמית על האגו הפגוע של הוריי. הייתה מאידך קבוצה לא קטנה של חברים וותיקים שלאבא הייתה אליהם הערכה רבה ולא אמנה שמות.  
עם התפתחות מלחמת העולם השנייה והצורך של הצבא הבריטי בהספקת ירקות עברו הוריי לגידול ירקות ואחר כך בעקבות שביתת הירקנים בה הפסידו פרי עמל של עונה שלמה, עברו לגידול משתלות עצי פרי וורדים.
ה"פרחנים" בחרות היוו שמונה משפחות ארבעה מה"דרום" וארבעה וותיקים, ששיווקו את תוצרתם: (פרחי וורדים ושתילי עצי פרי וורדים), ישירות לתנובה כאשר האגודה אינה מספקת להם כל שירות בשיווק. על רקע זה נכנסו ה"פרחנים" ואבי בתוכם לעימות עם שאר חברי חרות שביקשו לחייב את הענף בתשלומים זהים לשאר הענפים כמדומני 8% מערך היבול. הטענה העיקרית שנטענה למיטב זכרוני על יד משה פיקרסקי באסיפה הייתה שהפרחנים משתמשים באדמת חרות ובמימי חרות, ולכן הם חייבים לשלם עבור השיווק המאורגן כמו כולם. בעימות הזה גובשה סופית סלידתו של אבי מעריצות הרוב ומכל מה שקרוי שיתוף. אימא לא הייתה זקוקה לזה, היא באינסטינקטים הבריאים שלה לא אהבה את השיטה עוד מימי רעננה. בסופו של דבר הושגה פשרה והפרחנים למרות שלא קבלו שירותים מהאגודה, חוייבו לשלם 1% מערך היבול כאחוז סמלי לאגודה.
 
עם תום מלחמת העולם השנייה הוברר לאימי כי כל אחיה ואחיותיה ורוב ילדיהם נספו בשואה, פרט לאחיה הקומוניסט חיים שמת ברוסיה מוות טיבעי במהלך המלחמה. קשה לי לדמיין את הזעזוע. למרות זאת נשארנו 8 נכדים של סבא אליעזר בחיים לאחר המלחמה: בן דודי משה (מיק) וולנוביץ' בנה של דודתי צירל שירת בצבא אנדרס ובסוף המלחמה מצא עצמו בסקוטלנד והתיישב בבריטניה, נישא לצילה (סילביה) פליטה מבלגיה והתיישב בלונדון אין להם ילדים. חמשת אחיו אימו ואביו הושמדו. בני דודי מריק ברקוביץ' בן חיים ו.... חזרו עם אימם הלה לפולין עם הצבא האדום המנצח נישאו לנוכרים. מריק ברח מפולין לשוודיה וביקר בארץ עם ביתו. בנו הגבר היחיד שנותר עם כרומוזום Y של סבי אליעזר הוא גוי פולני בשוודיה.
שרדו את השואה וניצלו בנות דודותי: פלה, והתאומות הזהות רניה וגניה הלפרין שלושתן בנות דודתי דבורה ובעלה יחיאל הלפרין. הן היו במהלך המלחמה עובדות כפיה בעיר הולדתן סקרז'יסקו קמיינה בבית החרושת לאבק שריפה שבעיר ובמחנה העבודה בצ'נסטחוב. אחותן יוכבד (ג'יטקה) והוריהן דבורה ויחיאל הושמדו. (ההורים בטרבלינקה).
לאחר המלחמה נשאו רניה וגניה כפי שרצו הוריהן ביום אחד. רניה נישאה לזאב (ולדק) גרבש ז"ל ונולדו להם ארבעה ילדים יחיאל, אליק, דבורה ושרהלה (שרי) ומהם יש להם 10 נכדים. גניה נישאה לשמואל בן יעקב לידרמן יבדל לחיים ולהם שלושה ילדים דבורה, אראלה ויעקב וכן 8 נכדים ונינה. פלה ז"ל נסעה לארה"ב ונישאה שם לראובן ברי יבל"ח אותו הכירה באיטליה במחנה העקורים ולהם לא נולדו ילדים. פלה נפטרה ממחלת הלגיונרים באמצע שנות השמונים.
עם בנות דודתי הנ"ל וצאצאיהן וכן עם ראובן ברי אימי קיימה קשר עמוק ורצוף ואני משתדל להמשיכו.
נספו בשואה: דודתי צירל וולנוביץ', בעלה וחמשת ילדיהם; דודתי רחל פינקלשטיין (בעלה נפטר ממגפת טיפוס יחד עם סבתי יוכבד ברקוביץ' לפני השואה) ילדיה מלך, גולדה (גניה) שרה, לאונקה ואסתרקה; דודי שמואל ברקוביץ' שגר בלובלין אישתו שרה ביתו YOCHIKA יוכבד ובנו .....; דודתי מרים פפר בעלה משה פפר ובנם יוסף (יוסלה) פפר ה' יקום דמם. פרט לכך דודי חיים ברקוביץ' שהיה כנר, מרפא שינים וקומוניסט, ברח לרוסיה עם ילדיו ונפטר במהלך המלחמה מדלקת ראות. 
בשנים 1947 עד 1952 לערך היה אבי גם מדריך חקלאי או חברתי בצור משה וכפר נטר שזה עתה עלו לקרקע, ואחר כך מנהל החשבונות של משמרת, אשר במהלך מלחמת השחרור עברה לחרות לעורפו של משק בן-צבי.
מלחמת השחרור:
אינני זוכר את הקרב על טירה, אך זוכר אני שבאתי לגן והגננת בת עמי אמרה שיש לנו מדינה, ולכבוד כך לימדה אותנו את השיר "זמר זמר לך".
מאידך מאורעות אחרים ממלחמת השחרור זכורים לי יותר. ביתנו היה במלחמת השחרור היה בגבול המושב ובקצה המגרש שלנו ליד בריכת המים היו תעלות קשר ועמדות ירי חפורות. על הבריכה עצמה שכילדים נהגנו לטפס עליה למורת רוח הוריינו היו חרכי ירי, זרקור ופעמון עשוי צינור להזעקת הכפר. מן הבריכה היה קשר בהליוגרף ביום ובאיתות אור בלילה לכפר הס.
איך אימא שלי הזיזה את החזית: בתחילת המלחמה היו אנשי טירה ממוקמים ברכס הגבעות שממזרח לרכס הבריכה תוך שיש להם משם תצפית עין על צומת הכניסה לגוש (ליד הבית של יעקובסון).
בשלב מסוים אימי עלתה לקצה החצר שלנו לקו הרכס והבחינה שהערבים אנשי טירה עוזבים בתום "יום העבודה" שלהם את העמדות והולכים בערב הביתה. אימה סיפרה את הדבר ללופנפלד שהיה סרז'נט בצבא הבריטי, ולכן מבין גדול בענייני ביטחון וכן לברלין שהיה המא"ז. הסיפור של אימא נתקל ביחס זלזול, ואולם אימא ראתה תופעה זו שוב ושוב ושבה ו"נדנדה" ללופנפלד ולברלין עד שגם הם שמו לב לתופעה. השאר היה פשוט. החברה מהחי"ש חיכו לערב ולאחר שאנשי טירה נטשו את עמדותיהם, הם נכנסו לעמדות, העבירו את שקי החול לצד המזרחי של העמדה, וכאשר אנשי טירה באו בבוקר פתחו עליהם באש והם נסו. כך הזיזה אימה שלי את החזית ברכס אחד.
 
לאחר הדברים האלה היו העמדות שהיו פעם בידי אנשי טירה, שעתה נקראו "המשלט" מאוישות בשתי כיתות חי"ש מתושבי האזור כולל אבן-יהודה. בבית שלנו הייתה כיתת עתודה שישנה בחצר ובמרפסת הפתוחה. בס"ה מחלקת חי"ש, שתי כיתות במשלט וכיתת עתודה בבית שלנו (מחלקה שהתחלפה כל 48 שעות במחלקה אחרת), איישה את הגנת חרות מצד מזרח. בבית שלנו היה טלפון שדה, ובמשלט לכל כיתה היה טלפון שדה. טלפון שדה רביעי היה ממוקם במחסן הנשק "בנוקטה". כל בוקר היה המא"ז ברלין מטלפן ושואל אותי בן ה 5 אם שתיתי את הקקאו.
עם תום המלחמה באה רווחה כלכלית יחסית, ובאה העלייה ההמונית. זכורני שבחורף 1950 או 1951 קלטנו למשך החורף ילד מעברות לביתנו למשך החורף.
הסקר: בשנת 1957 או אולי 1956 (השנה אינה זכורה לי במדויק) נבחר אבי כחבר ועדת הביקורת בחרות, ובהיותו מנהל חשבונות במקצועו, גילה כי בחרות נוהגים שני מחירים לתערובת. תערובת שמתקבלת במסגרת ההקצבה הממשלתית והנמכרת ללולנים שהם "בעלי ההקצבה" במחיר נמוך וקרוב לעלותה לאגודה או נמוך מעלותה (הפרט לא זכור לי). מאידך תערובת שנרכשת מחוץ להקצבה נמכרת ללולנים במחיר גבוהה בהרבה מעלותה לאגודה. באופן זה מסבסדים רוכשיי התערובת "השחורה" את רוכשיי התערובת "הלבנה". הרעיון שעמד מאחורי זה היה שמי שמשווק את תוצרתו בשיווק המאורגן דרך האגודה יוצר לעצמו זכות לקבל תערובת לבנה יחסית לכמות הביצים או העופות ששיווק בשנה הקודמת, ולכן יקבל פרס, מאידך מי ש"הבריח" את תוצרתו בעונה הקודמת, אין לו זכויות לתערובת לבנה, הוא יאלץ לרכוש תערובת "שחורה" שמחירה מופקע, ולכן ה"מבריח" ייענש על ידי תשלום המחיר המופקע.
אך עליה וקוץ בה. אותן שנים הרחיבו החברים את לוליהם הרחבה רבה. מי שהרחיב את לולו עבור החלק המורחב לא היה לו זכויות לתערובת לבנה מהעונה הקודמת, ולכן מרחיבי הלולים נענשו אפילו לא הבריחו.
וראה זה פלא מי היו רוב מניינם של המרחיבים, בעלי המשקים החדשים יחסית, אנשי הדרום וההרחבה. מי היו רוב מניינם של בעלי הזכויות לתערובת לבנה: הותיקים והמבוססים. אני מניח כי הפחות מבוססים נאלצו גם להבריח יותר, כי בהיותם חייבים לאגודה לא קיבלו די כספים למיחייתם. החלוקה הזו לא הייתה חדה.
למותר לציין כי לאבי עצמו לא היה לול ולא היה לו כל אינטרס. ואולם משגילה אבא את התופעה הוחלט באסיפה הכללית לבצע "סקר" שבו יחושב במדויק כמה שילם כל משק וכמה היה משלם אילו האגודה לא הייתה מרוויחה על התערובת השחורה.
אבא ז"ל שכמנהל חשבונות הייתה לו "סבלנות של פיל" ביצע את הסקר כמדומני ביחד עם אברהם חסיד ועם שלמה גוטמן. לאחר שהובאו המספרים בפני החברים אזי "ויחצה העם לשניים, החצי היה עם הסקר והחצי נגד הסקר". כל מי שהסקר קבע שקופח באגורה אחת או יותר היה במחנה אחד שבראשו עמדו אבא, שלמה גוטמן, וזדרוייביץ', וכל השאר במחנה השני שבראשו עמדו ריכנשטיין שהיה האופה של הכפר, פרויד, פיקרסקי, מנחם גוטמן. ואולם הכוח המניע העיקרי מאחריהם היה מזכיר החוץ של הכפר דוד רובינשטיין, אדם חכם ביותר.
לאחר הדברים האלה נערכו בחירות למועצת הכפר שהיא על פי התקנון ועד ההנהלה של האגודה, שבחרה מבין 15 חבריה ועד מצומצם. אבא גוטמן וזדרוייביץ' הכניסו חידוש "מרענן" לבחירות הללו ולראשונה בתולדות הכפר ארגנו גוש של כ 64 מצביעים שהצביעו כאיש אחד עבור רשימת מועמדים מוסכמת מראש מבין המועמדים למועצה. שאר הכפר הצביעו באופן ספורדי משיקולים אישיים עבור המועמדים. וראה זה פלא: אבא גוטמן זדרוייביץ' וחסיד נבחרו כחברים בוועד, והעילית השלטת איבדה לראשונה את השלטון בכפר. זעקת שבר נשמעה כמו בימנו: "גנבו להם את המדינה".
במסיבת פורים שהייתה באותה שנה הופענו כלהקה כאשר אני עבדכם כותב את הטקסט. קראנו לשני המחנות לראשון למחנה של אבי קראנו: בשם "הסקרים" על שם הסקר, ולמחנה השני קראנו: "הבקרים" על שמו של נחמן ריכנשטיין האופה שהיה מראשיו (באידיש: "בקר" = אופה). והשמות האלו דבקו במחנות.
בשנת הבחירות הבאה למועצה השתכללו שיטות הארגון. כל הכפר הצביע הפעם עבור שני בלוקים של מועמדים ללא יוצא מהכלל כמעט, וגם הפעם הייתה חרב הניצחון ל"סקרים", והבקרים הפסידו את המדינה, הפעם סופית, ודוד רובינשטיין המזכיר עזב ועבר לעבוד בתנועת המושבים.
בין לבין התרחש מאורע שהעיב בעוצמתו על עניין ה"סקרים" וה"בקרים", כוונתי לעניין הצעת חוק מושבי עובדים בישראל תשי"ח 1958, (להלן: "חוק המושבים"). הצעת חוק פרטית שהונחה על שולחן הכנסת על ידי חבר הכנסת עמי אסף, מנהיג תנועת המושבים, איש כפר יהושע, בנו של המורה שימחה ולקומיץ' מראש פינה ואביו של שימחה אסף.
לא אגזים אם אומר שבדרכי עקיפין הוויכוח על חוק המושבים שינה את המדינה. הוא הביא לפוליטיקה הישראלית לגח"ל את אריאל שרון, תרם ליצירתה של מח"ל ובדרכי עקיפין תרם למהפך של שנת 1977.
 
הוויכוח על חוק המושבים שורשיו העמוקים וההיסטוריים בויכוח אשר התנהל בתנועת העבודה בשנת תרפ"ו 1926 בעניין הקמתה של "ניר" שיתופית בע"מ. עיקרו של הויכוח הזה שבמרכזו עמדו מחד ברל כצנלסון האידאולוג הראשי והיוזם של "חברת העובדים השיתופית" ומנגד לו הוגה רעיון המושב ומייסד תנובה אליעזר יפה איש נהלל. (ראה כתבי ברל כצנלסון, הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל כרך ב' עמודים 209 - 246 וכתבי אליעזר יפה הוצאת עם עובד תש"ז ע' 112 עד 131 וכן ע' 153 - 156). במרכזו של ויכוח זה עמדה הקונספציה שעמדה ביסודה של חברת העובדים השיתופית בע"מ כאגודה השיתופית של כלל חברי ההסתדרות שלדעת ברל היא צריכה להיות הבעלים והמנהל של כלל משק העובדים בעיר ובכפר. חברת העובדים קרי ההסתדרות היא הבעלים של כור, סולל בונה, תנובה, המשביר, היא השלטת בקואופרטיבים לתחבורה ועוד. ניר שיתופית הייתה אמורה להיות אמצעי שליטה זה של ההסתדרות וחברת העובדים במשק המושבי והקיבוצי. על פי תוכניתו של ברל זו החכרת הקרקעות על ידי הקרן הקיימת צריכה הייתה להיות לניר שיתופית, שתחכיר אותן בחכירת משנה למושב, וזה יחכיר בכירת מישנה נוספת למתיישב חבר המושב. באופן זה מי שיסטה מעקרונות המושב, ניתן יהיה לנשלו מהנחלה ללא קושי.   לדבר זה התנגד אליעזר יפה.
לימים חזרו הצעות ברוח דומה בוועידות שונות של תנועת המושבים שהאחרונה שבהם הייתה בשנות הארבעים בכפר ויתקין. בפועל במושבים הוותיקים המתיישבים חכרו את הקרקע ישירות מהקק"ל ורעיון ניר שיתופית נכשל. עמי אסף ניסה בשנת 1958 ליצור מנגנון דומה תוך השלטתן של תנועות המושבים על המושבים, ושל המושב והתנועה על החבר הבודד תוך אפשרות נישולו מהנחלה תוך ביטול הוראות פקודת הירושה וחוקי הגנת הדייר והאריס במושב, וזאת באמצעות חקיקה ראשית של הכנסת. 
 
לידי אבא שהיה חבר ועד בחרות, בגלל עניין הסקרים והבקרים, היגיע עותק הצעת החוק שנשלח לכל מושב ותזעק הארץ. והימים ימי שלטון החושך והעריצות של מפאי, ואין פרץ ואין צווחה.
תוך זמן קצר הוברר כי הצעת החוק מעוררת התנגדות גם במושבים אחרים לרבות אצל צדיקי הדור בכפר יהושע מושבו של עמי אסף. תוך זמן קצר נוצר קשר בין ירחמיאל בן-דרור איש כפר יהושע, אבא מחרות, ראובן יפה בנו של אליעזר יפה מנהלל, דבורה שיינרמן ובנה אריאל שרון מירקונה, אברהם נגב מכפר וורבורג, אליאב מאורות ועוד רבים וטובים שלא אמנה כאן כל אלו נודעו לימים כ"מורדי המושבים". הוקמה אגודה עותומנית שמשרדה הרשום וספריה היו בביתנו, בניהולו של אבא. יעוץ משפטי ניתן לאגודה חינם על ידי עוה"ד אריה מרינסקי שותפו לשעבר של שמואל תמיר במשפט קסטנר, ואף שמואל תמיר עצמו עזר. מכיוון שחרות הייתה באמצע הדרך בין מושבי העמק ומושבי הדרום, לכן מרבית הישיבות נערכו בביתנו. אימא כמו בימי קיבוץ ההכשרה בסוכדניוב אירחה את כולם ביום ולשנת לילה. (כי אז לא נסעו כמו היום). אימא אמנם לא אהבה את השקעותיו של אבא בעסקי ציבור שבאו על חשבון המשק, אבל נדמה לי שעניין חוק המושבים הייה לרוחה כי היא באמת לא אהבה את הסוציאליזם בימנו נוסח המושב.
סופו של המאבק הזה שחוק המושבים אמנם לא עבר כמקשה אחת. לימים לאחר שיצאתי לגמלאות מעבודתי כמהנדס בתעש, הלכתי ללמוד משפטים וגיליתי כי חלקים אחדים מהחוק כהצעתו בשנת 1958 הוגנבו מבלי שמתנגדי החוק ידעו בכלל לפקודת האגודות השיתופיות, לחוק הגנת הדייר ולחוק הירושה. ואולם המציאות הכלכלית וטבע האדם ניצחו את רעיון האיוולת המגולם בחוק הזה. במקביל לנפילת הסוציאליזם בברית המועצות, התמוטט ללא קשר כל בניין העל הסוציאליסטי בארץ לרבות כל "חברת העובדים השיתופית" ובנותיה, ועם התמוטטות זו קרס גם רעיון מושב העובדים. אבא שלי שהקים את קיבוץ ההכשרה על שם בורוכוב בסוכדניוב, והאמין בתמימותו ברעיון נפל זה ובאפשרות יצירתו של אדם חדש, היה מראשוני המתפקחים מטעותם, מראשוני המכירים בטעותם ומסיקים את המסקנות. ועל כך אני מוקיר אותו.
אבא נפטר בתחילת 1977 בכ"ד בשבט של שנת תשל"ז ולא זכה לראות את המהפך השלטוני של 1977. אימא חייתה כמעט את כל המאה, ראתה את כל האירועים הגדולים ונפטרה אף היא 18 שנה אחרי אבא אף היא בכ"ד בשבט, בגיל 95. יהי זכרם ברוך.
 
אלי גורן .
 

 

גרסה להדפסה גרסה להדפסה       שליחה לחבר שליחה לחבר