לידרמן שמואל 2008 - 1922

 
 


 

 קורות חיי

מאת

שמואל לידרמן

2008 - 1922

 הקלטה: 27.5.2000

תוכן

פתח דבר

בית אבי

 מי אני
בני משפחתנו
ילדות ונעורים

בשלטון הסובייטי

 הרוסים באים
חשודים בעיני המשטר

הכיבוש הנאצי

הגרמנים פולשים
שוד וביזה
בימי רצח וטבח
האקציה בקליינצליש
הבריחה למחבוא
בעיירה אנטנופקה
על סף השמדה
הבריחה מן המוות
בבית סטניסלב יסינסקי

בונקר ביער

 פרידה מבית יסינסקי
הבריחה השנייה
רצח אחי יוסף

המלחמה נגמרה

 השחרור
במזריץ'
ברובנו ובקוסטופול
המעבר לצבא הפולני
סמל בלודז'
הזמנה לסדר פסח
חברה ושמה גניה

בדרך לארץ-שראל

מקומנו לא בפולין
לצ'כוסלובקיה, אוסטריה וגרמניה
חתונה ברומא
בספינת מעפילים
מחנה מעצר בקפריסין

 

במדינת ישראל

מחנה באר יעקב
דירה ביפו
התגייסות למשטרה
חסידי אומות עולם

סוף דבר

פתח דבר

בכתיבת קורות חיי, מאז שאני זוכר את עצמי ועד היום, אני לא מתכוון להשתמש במליצות או לספר סיפורים דמיוניים או אגדות. אני פשוט רוצה לכתוב על שורשי – על הורי, אחי ובני משפחתי – ועל מהלך חיי.

אני עושה זאת למען ילדי ונכדי והבאים אחריהם, למען ידעו מי אני. חז"ל אמרו: "דע מאין באת!" ואני רוצה לספר פה, מאין צמחתי ומה עבר עלי.

מאז השואה וגם בזמן השואה חלמתי תמיד, כי אם אשאר בחיים תהיה חובתי, בראש ובראשונה, לספר מה עבר עלי למען ידעו צאצאי, וכל מי שיקרא את סיפור חיי, מה עשה עמלק לעם ישראל, ולמען לא ישכחו לעולם את כוונת הנאצים להשמיד את עם ישראל באשר הוא.

לכן, אשתדל לתאר כל מה שראיתי וחזיתי במו עיני, וכל מה שהעם הגרמני וסייעניו היו מסוגלים לעשות.

מי שיקרא את דברי חייב להבין: מה שקרה עלול, חס וחלילה,לחזור על עצמו. שכן כבר היו דברים מעולם. עלינו, היהודים, לשמור על אחדות העם ועל המולדת, כי אסונות שכאלה יכולים לקרות, רק כשאין לעם ארץ משלו.

 

בית אבי

 

מי אני

 

אני שמואל-שמילק בן יעקב-יענקל ורחל-רוחצ'ה לידרמן. נולדתי בשנת 1922 בעיירה אוסדה מלס אידליצ'ה, שבפי היהודים נקראה קליינצליש, במחוז רובנו שבפלך ווהלין – בדרום-מזרח פולין.

סבי וסבתי מצד אבי, רב אהרון-אורקה וגיטל, היו חקלאים עובדי אדמה.

כיצד היו יהודים בעלי אדמות, למרות שהדבר היה אסור בימי הצאר הרוסי ניקולאי, שפולין היתה בתחום שלטונו?

ובכן, ככל שזכור לי מסיפורי סבתא גיטל, שאותה אני זוכר היטב, שכן את סבא אורקה איני זוכר - הוא נפטר בהיותי בן שנתיים – אביה של סבתי זו היה  אחד מן "החטופים": באותם ימים, היו גייסי הצבא של הצאר ניקולאי פושטים על יישובי היהודים, וממש חוטפים ילדים לעבודת הצבא, למשך עשרים וחמש שנה. לחטופים הללו קראו "קנטוניסטים". כשאביה של סבתי גיטל נחטף באופן זה הוא היה בן תשע, וכששוחרר מן הצבא, היה בן שלושים וארבע. רבים מן החטופים הללו איבדו אחרי שנים כה רבות, כל קשר עם משפחותיהם, ולא ידעו אפילו מאיזה מקום  נחטפו.

בתמורה לשרות הצבאי הממושך הזה, קיבלו "החטופים" המשוחררים במתנה מן הממשלה הרוסית, חלקות אדמה לעיבוד - וכך נוסדה העיירה, או הכפר, שבו נולדתי. אביה של סבתי קיבל לאחר השחרור מן הצבא, שטח של כ-250 דונם, והם עברו בירושה לסבתי ואחר-כך לאבי ולאחיו יוסף.

העיירה היתה בסביבה של יערות, ובקיץ היו אנשים באים לנפוש בעיירתנו. את העיירה חצה נהר שנקרא זנצ'יסקו וגשר קישר בין שני חלקי העיירה.

האוכלוסייה – יהודים, אוקראינים, פולנים וגרמנים – מנתה כאלף נפש. הרוב היו יהודים. היו כחמישים משפחות של אוקראינים, כעשרים משפחות של פולנים וכחמש-עשרה משפחות של גרמנים.

סבי וסבתי סיפקו בשעתם מזון ושאר מצרכים לגדוד 44 של הצבא הפולני שחנה בעיר אוש. כשסבי נפטר הוא הוריש שתי חנויות גלנטריה, ואמי היתה המפרנסת של המשפחה. היא היתה יחידה מבין כל אחיה ואחיותיה, שלמדה בגימנסיה רוסית. היא היתה אשה משכילה ונבונה וטובת לב. 

בנוסף לחקלאים, היו בין היהודים בעיירה שלנו גם בעלי מקצועות שונים. סבא אורקה היה בנאי.

אבי היה בתחילה קבלן בבית חרושת לניפוח זכוכית שהיה בעיירה שלנו. אחר-כך הוא התמסר לחקלאות, אבל גם סחר בעצים ובתבואות ובזהב. בעצים הוא סחר עם ה"פריץ" הפולני המקומי, פרוצ'ינסקי שמו. לימים, כשהיינו בשלטון הסובייטים, הם התייחסו אל אבי בשלילה בגלל הקשר שלו עם ה"פריץ" העשיר הזה.

אבי היה גם ראש העיירה - "סולטס" בפולנית – ובתפקיד זה שימש מ-1922 עד סוף השלטון הפולני בשנת 1939.

 

בני משפחתנו

משפחתי הענפה, הן מצד אימי והן מצד אבי, ישבה במשך דורות בחבל שבעבר השתייך לסירוגין לרוסיה ולפולין.

אפתח במשפחת אמי רחל-רוחצ'ה, שהוריה היו מלכה ויוסף כ"ץ. את סבי יוסף, שהיה תלמיד חכם, לא זכיתי להכיר. הוא נפטר מדלקת ריאות כשהיה בן שלושים וארבע, לפני שנולדתי, והשאיר אחריו שמונה ילדים, חמש בנות ושלושה בנים. אני זוכר את שמותיהם ואמנה אותם לפי סדר הולדתם: גולדה, אסתר, אמי רחל, שורה-אלקה, רבקה, אהרון ויום טוב.

סבתי מלכה נשארה אלמנה עד סוף ימיה. היא היתה אישה נבונה מאוד וגרה כל השנים בבית בנה הבכור יעקב. היא נפטרה בשיבה טובה. על סבי סיפרה לי, כי אחרי חתונתם המשיך ללמוד בישיבה והיה סמוך אל שולחן אביה.

אני זוכר שכמעט כל שנה, בימי החופש השנתי, הייתי נוסע לסבתא מלכה לעיירת מגוריה אוש שבפלך רובנו, שהיתה במרחק עשרים וחמישה קילומטר מעיירתנו. רוב תושבי אוש היו סוחרים זעירים וכמה מהם היו עשירים. דודי רב חיים שמולה, בעלה של שורה-אלקה, היה בעל טחנות קמח ידוע בכל האזור. את החופשים שביליתי בבית דודתי ודודי אלה לא אשכח.

עכשיו אספר את הידוע לי על משפחת אבי.

אחרי מקור שם המשפחה "לידרמן" לא הצלחתי להתחקות. משמעות השם בגרמנית הוא "איש שכותב שירים" (המילהlied  פירושה בגרמנית שיר), וייתכן  שכאשר השם ניתן לאחד מאבות אבותי, הוא התגורר באזור מיושב בגרמנים.

להוריו של אבי, סבתא גיטל בת שמואל ודבורה, וסבא אהרון-אורקה בן יצחק-עקב, היו ששה ילדים, שלוש בנות ושלושה בנים. ואלה שמותיהם לפי סדר הולדתם: הבכירה שיינדל, רחל, אבי יעקב, יוסף, דוד ודבורה. שיינדל היגרה לארגנטינה ב-1912 ואחריה היגרו לשם רחל, דוד ודבורה. אבי ודודי יוסף נשארו בפולין ונספו בשואה. סבי נפטר ב-1924, שנתיים אחרי הולדתי.

לדודי יוסף ואשתו חייקה היו ארבעה ילדים: דבורה, שפרה, שמעון וגיטל. כולם נספו בשואה. לא אפרט את שמות שאר בני המשפחה הענפה מצד אמי ומצד אבי. מסרתי אותם ל"יד ושם" בירושלים. לצערי הגדול, כולם נספו השואה, חוץ מבנה של דודתי גולדה, יעקב ריבניק שמו. בשנות המלחמה הוא היה בצרפת, וכששירת בצבא הצרפתי נפל בשבי וכך ניצל.

 

 

ילדות ונעורים

כשהייתי בן ארבע התחלתי ללמוד ב"חדר" אצל המלמד שמואל קופרשמידט. ה"חדר" לא היה כמו גן ילדים בימינו, שבו הילדים משחקים ושרים. בחדר התחילו מייד בלימוד האל"ף- בי"ת, ואחר-כך תחילו לקרוא חומש. תלמידי ה"חדר" שלנו גם עזרו למלמד להאכיל את התרנגולות שבחצרו ועזרו בעבודות נוספות במשקו ובביתו.

אני הייתי ילד מיוחס, שכן אבי היה ראש העיירה, ה"סולטיס". הוא היה גם הגבאי של בית הכנסת, ואילו שמואל המלמד היה השמש של בית הכנסת. כאשר הבניין הישן של בית הכנסת התפורר, אבי הקדיש שנתיים לבניית בית כנסת, שהיה יפה מאוד. בעיירה שלנו היו שני רבנים, אחד נחשב ל"שמאלי" בדעותיו ואחד ל"ימני". אבי היה מחסידיו של ה"ימני".

גרנו בווילה דו-משפחתית עם אחיו של אבי, יוסף שמו. חיינו ברווחה. ביתנו היה מלא כל טוב – לחם וחמאה וחלב ופירות היו בשפע. על יד הבית שלנו היתה חצר גדולה, ובה גדלו עצי תפוח ואגס, ומעבר לה היתה לנו גינה שבה גידלנו תפוחי אדמה, מלפפונים, עגבניות, שעועית וירקות אחרים. היתה לנו רפת עם פרות ואורווה עם סוסים, והיתה גם גורן גדולה.

באחוזה שלנו עבדו אוקראינים וגם פולנים וגרמנים כשכירים. בנעורי התענייתי בעבודות המשק השונות והתמצאתי בהן.

המשכתי ללמוד ב"חדר" שלוש שנים עד גיל שבע, שכן מגיל זה חייב החוק את כולם ללמוד בבית ספר עממי פולני. מי שלא שלח את ילדיו לבית הספר נענש. במקביל ללימודים בבית הספר, היה בא לביתנו יום יום, שעתיים אחרי גמר הלימודים, מורה פרטי לעברית, תנ"ך עם פירש רש"י וגמרא. התחלתי גם ללמוד לנגן בכינור ואחי יוסף למד לנגן על בללייקה.

בבית הספר הפולני למדתי שבע שנים, שכן היו בו רק שבע כיתות לימוד. למדנו פולנית, חשבון, גיאוגרפיה, היסטוריה ושיעורי דת. בגיל ארבע-עשרה סיימתי את לימודי הסדירים. בעיירה לא היה בית ספר תיכון, וכדי ללמוד הלאה היה צריך לנסוע לרובנו, שהיתה רחוקה מדי, אבל אבי מצא פתרון: המשכתי ללמוד אצל מורה פרטי עד זמן-מה לפני פרוץ המלחמה.

בגיל שמונה הצטרפתי לתנועה הציונית "השומר הצעיר" כי אצלנו בעיירה לא היתה תנועה אחרת. זו היתה תנועה סימפטית מאוד. בפעולות שלנו למדנו עברית ודיברנו עברית, הדלקנו מדורות ורקדנו. 

בביתנו הקפידו על שמירת השבת, ולכן לא ניתן לי ללכת ל"קן" של התנועה בליל שבת וגם בשבת, שכן בפעולות של התנועה היו מדליקים מדורות. במוצאי שבת הייתי חופשי לעשות כאוות נפשי, אך הייתי חייב לחזור הביתה עד שעה מסוימת.

כשהייתי כבן שתים-עשרה התארגנה בעיירה תנועת "החלוץ הצעיר", שהיתה דומה לתנועת "גורדוניה", ולתנועה זו השתייכתי עד פרוץ המלחמה. כחבר "החלוץ הצעיר" חלמתי בשנת 1939, זמן קצר לפני המלחמה, על יציאה להכשרה מתוך שאיפה לעלות לארץ-ישראל.

באותה תקופה, שנמשכה כשלוש שנים, התחלתי להתעניין בעסקים של אבי –  גם במסחר וגם בניהול המשק החקלאי. היינו חקלאים טובים ועיבדנו משק למופת. אנשים היו באים אלינו כדי להתרשם מעבודת האדמה בשטחנו. מצבנו הכלכלי היה איתן. ייצרנו בעצמנו את כל הדרוש לנו: לחם, בשר, שמן, ביצים, חלב ועוד, כמובן חוץ ממלח, סוכר ונפט. אני מציין זאת, מפני שבזמן הכיבוש הנאצי עד ימי "הפיתרון הסופי" של ההשמדה, לא ידענו כמעט כל מחסור.

כשהייתי בן שתים-עשרה נולדה להורי בת, והיתה שמחה גדולה בביתנו. אמי ואבי היו מאושרים. פתאום, בגיל שנה ותשעה חודשים, חלתה אחותי בדלקת קרום המוח ונפטרה כעבור שבוע ימים. אבל כבד ירד אז על ביתנו, כאילו נפטר ילד גדול בשנים. אני זוכר שאחותי דיברה היטב כבר בגיל שנה. היא ממש היתה נואמת.

היחסים ביני ובין אחי יוסף היו מצויינים. הוא היה גדול ממני בשנה ותשעה חודשים. ושנינו היינו כגוף אחד. נראינו כתאומים. יוסף היה חכם, פיקח, יפה ואמיץ. לא פחד משום דבר. אבינו הכניס אותו לענייני המסחר שלו והוא ניהל אותם, כי אבינו היה עסוק בעסקי ציבור. כך חיינו עד שבאה המלחמה וקטעה את גן העדן שבו חיינו.


 

בשלטון הסובייטי 

הרוסים באים

תוך שבועיים או קצת יותר אחרי פרוץ המלחמה ב-1 בספטמבר 1939, הגיעו לעיירתנו חיילי  "הצבא האדום" של ברית-המועצות.

כידוע, באוגוסט 1939 נחתם בין ברית-המועצות הקומוניסטית וגרמניה הנאצית חוזה ניטרליות ושיתוף פעולה, שבו הוסכם גם על חלוקת פולין בין שתי המדינות האלה. הגרמנים פלשו לפולין ממערב ב-1 בספטמבר 1939, וכך התחילה מלחמת העולם השנייה. כעבור זמן קצר, ב-17 בספטמבר, הסובייטים פלשו לפולין ממזרח. בתוך עשרה ימים נחצתה פולין לשתיים לאורך הנהר בוג. למעשה, החלק המערבי של הארץ, שהיה מיושב בפולנים, נכבש על-ידי הגרמנים, והשטח המזרחי, שהיה מיושב ברובו באוקראינים ובביילורוסים, נכבש בידי הרוסים.

כשהרוסים באו, הם הכריזו שהם משחררים אותנו מעול הקפיטליסטי. אנחנו נהיה חופשיים, לא יהיו "פריצים", לא יהיו עשירים. כולם יהיו שווים. ההבטחה הזאת התבדתה תיכף ומיד. הסובייטים לקחו הכל, וקודם כל החרימו את רכוש העשירים. את הכפרים הפכו לקולחוזים,  ואת העשירים הגלו לסיביר. גם אנחנו היינו ברשימת המגורשים, אבל לאבי לא היו שונאים. תושבי העיירה שלנו סיפרו עליו טובות ואמרו שהוא שירת יפה את כך האוכלוסיה, וכך לא הגלו אותנו עם כל האחרים. אף על פי כן, ידענו שהשלטונות הסובייטים עלולים להגלות אותנו בכל רגע, ובבית הכינו חבילות למקרה זה.

אני הייתי אז בחור בן שבע-עשרה,  ואחי יוסף היה בן תשע-עשרה. שמחתי מאוד על בוא הכוחות הסובייטים, שלמעשה הצילו אותנו מצפורני הנאצים, אף על פי שבאותם ימים ידענו מעט מאוד מה זומם היטלר לעשות ליהודים, ומה כבר התחיל לעשות להם.

אבי חשב אחרת. הוא זכר את הגרמנים מזמנו של הקיסר האוסטרי פרנץ יוזף ולא חשש מפניהם. יתר על כן, אבי וגם אני גדלנו ליד גרמנים. האוכלוסיה בעיירתנו היתה מורכבת מיהודים, פולנים, אוקראינים וגרמנים, והיות ואבי היה ראש העיירה, היה לו מגע יומיומי עם כל האוכלוסייה ובתוכה התושבים הגרמנים, והוא לא האמין שהעם גרמני מסוגל לעשות מה שהיטלר תיכנן לעשות לעם יהודי.

משום כך, אבי לא שמח כאשר הסובייטים באו, ומה גם שעיירתנו היתה קרובה למדי לגבול ברית-המועצות – המרחק היה עשרים וחמישה קילומטרים בערך –  ובעבר הגיעו אלינו  ידיעות על מה שהמשטר הקומוניסטי עושה לאוכלוסייה שבשליטתו, וכיצד בשנת 1935 חיסלו שם הקומוניסטים או הגלו לסיביר כל מי שהתנגד להפיכת הכפרים לקולחוזים.

 

חשודים בעיני המשטר

היחס השלילי של אבי למשטר הקומוניסטי היה מוצדק מבחינתו. אנחנו היינו בעלי אחוזה חקלאית, שכאמור השתרעה על פני כ-250 דונם. היינו עובדי אדמה, אבל באדמותינו גם העסקנו פועלים אוקראינים, גרמנים ופולנים. אין פלא אפוא שאבי היה מוטרד. הוא חשש שמא יוגדר על-ידי השלטונות כ"אנטי-סובייטי".

במשך תקופת השלטון הסובייטי, שנמשך כשנה ותשעה חודשים, אבי היה מסוגר בתוכו וכל הזמן עקב אחרי המתרחש, שכן כבעלי רכוש היינו צפויים לגירוש לסיביר. גם באופן נפשי וגם באופן מעשי היינו מוכנים שזה יקרה מדי לילה. ככה חיינו עד פרוץ המלחמה בין ברית-המועצות הקומוניסטית ובין גרמניה הנאצית ב-22 ביוני, 1941.

בימי השלטון הסובייטי היינו אני ואחי יוסף  במעקב השלטונות, היות ונחשבנו לעשירים וגם לפטריוטים פולנים. השלטונות רצו לשלוח אחד משנינו לעבודות כפייה, ולהשאיר בבית את האחר כדי שיעזור במשק החקלאי. לכן, ביוזמתי, החלטתי ללמוד מקצוע, כדי שאוכל להשתלב בחיים הסובייטים, ולהסיר באופן זה את האיום בשילוח לעבודות כפייה. לשם כך נסעתי לעיר המחוז רובנו כדי ללמוד שם נהגות.

למדתי נהגות במשך שישה חודשים. בימינו אתה לוקחים כמה שיעורי נהיגה, הולך ל"טסט", מקבל רישיון ואתה נהג. בשלטון הסובייטיים היה צריך לשבת שמונה שעות על ספסל בכיתה וללמוד ברוסית את מיבנה המכונית, מכונאות, מערכת החשמל ואפילו איך עושים "אוברול", כלומר איך לשפץ מנוע. כשגמרתי את הקורס הזה, נבחנתי בכל המקצועות האלה של מכונאות וחשמלאות, ורק אחרי כן עברתי מבחן נהיגה. בסופו של דבר קיבלתי רישיון של "עוזר נהג" ונשלחתי לעבודה במוסך ממשלתי בעיר קוסטופול, במרחק של שנים-עשר קילומטר מהעיירה שלנו. בעיר זו גרה דודתי, אחותה הגדולה של אמי, ובביתה גרתי.

עבדתי במוסך עד שפרצה המלחמה עם הגרמנים, ואז כבר ידעתי מה מחכה לנו אם הם יפלשו לשטח שבו נמצאנו. לכן באתי הביתה ואמרתי להורי, שיש באפשרותי לקחת את כל המשפחה ולנסוע במכונית לתוך רוסיה, והצעתי להם לעשות כך. אבל אבי התנגד לרעיון הזה. בינתיים נלקח אחי יוסף לעבודת כפייה בשדה התעופה והיה מרותק למקומו, ולכן האפשרות לנסוע לרוסיה ירדה מעל הפרק.

כך חיינו עד שהגרמנים תקפו את ברית-המועצות ב-22 ביוני, 1941. לעומת מה שקרה אחר-כך, החיים בשלטון הסובייטים היו גן עדן.

 

הכיבוש הנאצי

הגרמנים פולשים

קשה לי מאוד באופן נפשי להתחיל לכתוב על תקופת השואה, אבל אני חש צורך עמוק שהילדים שלי וגם הנכדים שלי, ידעו ולא ישכחו מה עשו הגרמנים לבני משפחתי ולעם היהודי.

אני זוכר כל פרט ופרט. אני חי עם זה עשרים וארבע שעות ביממה. גם בלילות, גם בזמן  שמחות משפחתיות איני יכול להשתחרר ממחשבות על אותם ימי אימים ומזכרונות על הדברים  הנוראים שחזיתי במו עיני. המראות הללו רודפים אותי יומם ולילה ואינם מרפים.

כפי שציינתי, המלחמה בין הסובייטים לנאצים פרצה ב-22.6.1941. הצבא הגרמני נע מזרחה ובתוך פחות מעשרה ימים התנפצה כל המערכת והעוצמה האדירה שהיתה לסובייטים באזור שלנו – הצבא האדיר הזה ברח והשאיר הכל מאחוריו, לרבות שדות תעופה ובהם מטוסים שנשרפו בתקיפות מן האויר מבלי שהספיקו אפילו להתרומם. זה היה דומה, ואולי אף יותר גרוע, ממה שקרה לחיל האויר המצרי בשעות הראשונות של מלחמת ששת הימים. ראינו את הכוח הסובייטי בחולשתו הנוראה.

אחרי שנכנסו הקלגסים הגרמנים לעיירתנו, אני ואחי ויתר היהודים ברחנו לשדות. זה היה בדיוק בזמן שהתבואות היו בגובה שאיפשר היה בקלות להסתתר בתוכם., אבל כמה זמן אפשר לשכב על אדמה? יום יומיים. ההורים שלנו לא עזבו את הבית. רק אני ואחי ברחנו. היינו בתוך השדות שלנו, קרוב למדי לביתנו, וכשחזרנו הביתה בזהירות, הספקנו לראות את הכוחות הגרמנים, שהמשיכו לנוע קדימה לתוך רוסיה.

 

שוד וביזה

הדבר הראשון שעשו הכובשים הגרמנים היה ביזה. הם בזזו את בתי היהודים ולקחו מכל הבא ליד, ומה שלא לקחו קרעו ושברו והשאירו בבתים הרס. הגרמנים נכנסו לבתים, זרקו את החפצים החוצה, והגויים התאספו בחוץ ולקחו את הכל. ובצאתם מן הבתים הם הבטיחו לנו, בעשותם תנועה סמלית לרוחב הגרון, שבבוא היום ישחטו אותנו.

את התמונה הזאת לא אשכח עד סוף חיי.

אחרי כמה ימים של אימים ופחד הרוחות נרגעו, והתושבים היהודים שברחו לשדות התחילו לאט לאט לצאת ממחבואיהם וחזרו הביתה. אנשים התחילו להתרגל למצב החדש. בהתחלה לא היו כמעט גרמנים בעיירה, וכך התושבים האוקראינים לקחו את העניינים לידיהם. הם צעקו והכריזו שהם חיכו לזמנים האלה שלוש מאות שנה מימי מנהיגים בוגדן חמלניצקי, ימח שמו. הם אמרו עלינו שאנחנו לא רק יהודים אלא גם קומוניסטים, וצעקו לעברנו: "מוות ליהודים, לקומוניסטים ולפולנים!"

האוקראינים התחילו לשלוט בנו. הם התנהגו כחיות טרף. בלילות היו אונסים בנות. את הצעירים העסיקו בעבודות כפיה, כמו למשל בניקוי הרחובות, אף על פי שלא היה מה לנקות, כי בעיירה היו רק שני רחובות. הם עשו זאת פשוט כדי להתעמר בנו, ובזמן העבודה היו מרביצים ולא הניחו רגע לנוח. הם נהנו למרר את חיינו. 

בהתחלה לא הרגו בנו. היה רק מקרה אחד, שלקחו בחור ששמו משה שלייפר, נכדו של השוחט שלנו. אחד מן הגויים הלשין עליו שהיה קומוניסט בזמן השלטון הסובייטי. הגרמנים  היכו אותו והובילו אותו לבית הקברות וקברו אותו כמעט חי. זה היה הקורבן היחיד בעיירה שלנו עד האקציה.

אחרי המקרה הזה, לפי דרישתו של אבי, שבכל זאת היה עוד מקובל על כל האוכלוסייה, נשלחו לעיירה שלושה גרמנים, שהיו כאילו ממונים על הסדר במקום, וגם ניהלו את הדואר המקומי (שלא שירת את היהודים, שכן איש לא כתב אז מכתבים לאוכלוסיה היהודית). הממונים הגרמנים האלה פירסמו הודעה בכתב, שמהיום והלאה השלטון בידיהם ולהרוג יהודים מוסמכים רק הם ולא מישהו אחר. הם התחילו לנהל את החיים המקום, התחילו לקחת את הצעירים לעבודות כפייה ולדרוש למסור להם לפי הקצבה את התבואות, הפירות, פרות לבשר, ולאט לאט לקחו גם את הרכוש כמו מעילי פרוות, תכשיטים ואריגים מהחנויות. וגם ציוו לתפור להם ולחבריהם חליפות אזרחיות, ולשלוח את החבילות לבתיהם שבגרמניה. הם פשוט שדדנו אותנו.

 

בימי רצח וטבח

בתנאים אלה חיינו בערך תשעה חודשים. בינתיים לא הרגו בנו. הניחו לנו להמשיך לחיות, אבל חיינו בפחד מתמיד בלילות ובימים.

הגרמנים התחילו לאט לאט לקחת יהודים לעבודות כפייה. אותי ואת אחי לקחו אבל את אבינו לא לקחו. אבי נלקח במיוחד למטה ה"גסטפו" בקוסטופול, והוחזק במרתף מספר ימים, שם עינו אותו קשות על מנת שיגלה היכן מוסתרים הזהב והכספים בביתנו, כמו שנאמר: "רצחת וגם ירשת".

אחרי זה הגיעו אלינו ידיעות על הקמת גטאות ליהודים. בעיירה קוסטופול, שמנתה כחמשת אלפים נפש והיתה בירת המחוז, עשו הגרמנים גטו וריכזו שם את כל התושבים היהודים. הם חיו בגטו במשך תשעה חודשים עד שיום אחד נודע לאבי, שהיה מתגנב לשם מפעם לפעם, שבקרוב יחסלו את כולם.

כל זה נודע לנו, ולכן חיכינו גם אנחנו ליום הזה. ובכל זאת אותנו, תושבי קליינצליש, לא כלאו בגטו. אנחנו פירשנו את זה בכך, שהגרמנים רואים אותנו כשונים מיתר היהודים, מפני שאנו עובדי אדמה המתפרנסים בזיעת אפיהם, ואינם מנצלים את הגויים. אך זאת היתה אשליה או משאלת לב. חשבנו כך, מתוך תקווה תמימה להיות יוצאים מהכלל. אבל הם הרוצחים, לא חשבו כך. הם ידעו שיומם של יהודי קליינצליש יבוא.

ואכן, בליל י"ג באלול בשנת 1942 החליטו הגרמנים להשמיד את יהודי מחוז קוסטופול, את כולם ביום אחד. האוקראינים חפרו לשם כך תעלות ליד קוסטופול במקום שנקרא חוטינקה, במרחק כשלושה-ארבעה קילומטרים מהעיירה, והתחילו להוביל לשם את היהודים. כל יהודי מחוז קוסטופול נהרגו ונרצחו ביום אחד. הם נזרקו חיים לתוך התעלות שהכינו עבורם לפני כן, ונורו בתוכם. לפני זה היו אולצו להתפשט, להשאיר את הבגדים על האדמה, ולרוץ אל תוך התעלות האלה.

 

האקציה בקליינצליש

עוד לפני האקציה שבוצעה בעיירתנו היתה בביתנו תחושה שהולך ומתרקם טבח בעיירתנו. תחושה כזאת היתה לכולנו, כי ביום ראשון אבינו חזר מביקור בקוסטופול במצב רוח לא טוב. הוא אמר שששמע שם דברים לא טובים. הלכנו לישון אבל לא נרדמנו. פתאום, בשעה שלוש בלילה, נשמעו יריות וצעקות: "לצאת! לצאת מהבתים!"

הגרמנים מיחידת "זונדר קומנדו", יחד עם התושבים הגרמנים המקומיים ששיתפו איתם פעולה, הקיפו אותנו וסגרו עלינו מסביב, והתחילו להוציא את האנשים מן הבתים. אנשים לא הספיקו להתלבש. כולם יצאו החוצה ולא ידעו לאן ללכת.

המרחק בין העיירה והיער היה קילומטר עד קילומטר וחצי. ברגע שנשמעו הצעקות של הגרמנים, עוד היה אפשר לנסות לברוח בריצה אל היער ולהסתתר שם. אינני יודע מה היה קורה אילו כולם היו בורחים. כפי שהיה במציאות, רק שבעה ברחו. על זה עוד אספר.

הגרמנים הוליכו את כל יהודי העיירה למגרש גדול, שהיה ליד ביתו של מוישה שטרן הנפח, ושם עשו "סלקציה": את החולים הוציאו הצידה והובילו לבית הקברות של העיירה, שם חפרו קבר אחים וירו בכל אחד בעורף. היו כאלה שנקברו חיים. אמי היתה בין אלה שנרצחו שם.

קשה לי מאוד לכתוב את הדברים האלה, למרות שמאז אני חוזר ורואה את התמונות מול עיני, כי אני עצמי עברתי את כל זה בגופי אם כי לא שם אלא במקום אחר, כפי שעוד אספר.

אחר-כך התברר שאבי ואמי לא הלכו יחד. אותו לקחו לחקירה כדי לגלות איפה הסתיר את כספו. מישהו שברח ממעצר ה"גסטפו" בקוסטופול, ואחר-כך הצטרף אלינו ליער, ראה שאבי היה שם בתוך מרתף העינויים. ככל שנודע לי, הוא וגם הדוד יוסף והילדים שלו נורו בקבר האחים בחוטינקה.

על אמי סיפרו לי הפולנים, שהתושבים הפולנים התייחסו אליה קצת יותר טוב מאשר לאחרים. אותה לקחו עם עוד כמאתיים נפש לבית הקברות המקומי, ושם רצחו אותם ביריות. את שאר כל יהודי העיירה הוליכו לשחיטה בחוטינקה, שהיתה במרחק של שבעה קילומטר מהעיירה שלנו. שם חפרו בורות או תעלות, וכשהיהודים הובאו אל שפת התעלות האלה, הגרמנים ירו בהם במכונות יריה, אחרי שציוו עליהם להתפשט ולהניח את בגדיהם על האדמה, וכך הם נפלו פנימה ירויים.

 

הבריחה למחבוא

כיצד נשארתי אני בחיים מאותו מיבצע של רצח טוטלי?

אבי, שידע כי יום הרצח יבוא, החליט מבעוד מועד לסדר מחבוא בתוך הגורן, לשם היינו מביאים את התבואות שקצרנו בשדות. הוא בנה יחד עם אחי יוסף ואיתי תא מקרשים, ועליהם העמסנו את התבואה. הכניסה למחבוא היתה דרך ערימת התבן אשר שימש להאכלת הפרות. הבעיה היתה, שאת הכניסה הזאת היה מישהו צריך להסוות מבחוץ.

כשהחלה האקציה והאנשים יצאו מבתיהם, אמר לנו אבינו: "רוצו מהר למחבוא!" קפצנו מהמיטות יחפים ובלי להספיק להתלבש –  נשארנו  רק בתחתונים ארוכים ("גטקעס") וחולצות ארוכות –  ורצנו ישר לגורן.

אני ואחי ועוד ארבעה מבני המשפחה נכנסנו פנימה למחבוא, ואז אבי אמר לנו: "אתם, ילדים, תיכנסו מהר ואני אטשטש את העקבות שהשארתם בגורן. אני אחכה עד שיבואו ויקחו אותי למוות. אני רוצה שמה שיהיה עם כולם יהיה איתי, ואותו דבר לגבי אמא".

את המילים האלה של אבי לא אשכח עד סוף ימי.

בביתנו גרו אז האחיות של אמי, הדודה גולדה והדודה שורה-אלקה וכן הדוד אליהו והדוד חיים והילדים שלהם, כי לא היה להם מה לאכול ואצלנו היה מכל טוב. יחד עם אבי ואמי הגרמנים לקחו גם אותם.

בתוך המחבוא היו מים וגם מזון למקרה צורך. היה אתנו גם ילד קטן בן ארבע, הנכד של הדודה גולדה. קראו לו מלך'קה. הוא היה יחד איתנו. אנחנו פחדנו שהוא יבכה, אבל הוא היה ילד נבון ושתק.

בצד המחבוא עשינו פתח קטן שדרכו היה אפשר לצפות על הכביש הראשי, וכך ראינו איך הנאצים השתוללו ואיך התעללו באנשים. אין לי יכולת נפשית לתאר הכל, אבל הכל כבר יודעים כיצד התנהגו הרוצחים.

במשך כל אותו יום הסתתרנו במחבוא. הגרמנים, מלווים באוקראינים ששיתפו איתם פעולה, נכנסו ויצאו אל הגורן כמה פעמים וחיפשו אחרינו. יכולנו לשמוע אותם מדברים, ואני זוכר היטב – גם את זה לא אשכח – איך גרמני אחד אמר לאוקראיני: "זה כנראה יהודי עשיר. איזה סדר למופת יש בתוך הגורן!" האוקראיני ענה לו בגרמנית: "זה שייך לראש העיירה, ל'סולטיס'."

אותו יום בערב, כשהחשיך ויותר לא נשמעו צעקות ויריות בחוץ, התחלנו לחשוב על בריחה מהמחבוא. ידענו שעלינו לעזוב, שכן למחרת לבטח היו מגלים אותנו. ואז אחי יוסף יצא ראשון ואני אחריו, כרגיל. תמיד עשיתי כמוהו. כל מה שעשה היה טוב ומחושב. שאר המתחבאים יצאו אחרינו.

 

בעיירה אנטנופקה

חצינו בריצה את הכביש, והמשכנו ישר לתוך השדות, וביתר דיוק, לתוך הביצות. שאלתי את אחי: לאן נברח ? והוא אמר: "לאנטנופקה". עיירה שהיתה במרחק של שבעה קילומטרים. בהבדל מעיירתנו שלנו, שם לא היו שם תושבים אוקראינים. זו גם היתה עיירה הרבה יותר קטנה. היהודים שם עסקו במסחר ובמלאכות שונות, ומעט מאוד בחקלאות. אנטנופקה השתייכה למחוז אחר. הגרמנים ביצעו את האקציות מחוז מחוז, ושם עדיין לא פעלו.

הגענו לאנטנופקה לפנות בוקר, יחפים רטובים וכמעט בלי בגדים לגופנו. תושבי המקום עדיין ישנו, וכפי שהתברר, הם ידעו מעט מאוד על מה שהתרחש אצלנו. כל אחד היה סגור ומסוגר בתוך עצמו. דפקנו על חלון של אחד התושבים ואמרנו מה שאמרנו, ואז הכניסו אותנו וקיבלנו משהו ללבוש, ואני זוכר שנעליים  לא קיבלתי. משם המשכנו ללכת בכיוון היערות שהיו בסביבה, שכן ידענו שהרוצחים יגיעו גם לעיירה הזאת. זו היתה רק שאלה של זמן.

שוטטנו ימים אחדים ביערות הסביבה, עד שהתייאשנו ומאסנו בחיים. שום דבר כבר לא היה איכפת לנו. החלטנו לחזור לאנטנופקה ושם פגשנו עוד כמה ניצולים מהעיירה שלנו, שהצליחו לברוח מגיא ההריגה. מצבם היה קשה כמצבנו. נשארנו שם כמה ימים יחד אתם.

הימים האלה שעברו עלי מאז הושמדה הקהילה שלנו, היו לי כגהינום שאין בפי מילים לתארו. אם אומר שאלה היו חיי כלב לא אמצה בכך את המציאות, שכן למעשה קינאתי בכלבים. ביקשתי מאלוהים שנשמתי תיכנס בכלב, כי לכלב לא עשו שום רע כל עוד לא נשך איש.

בתוך כך חליתי והיה לי חום גבוה מאוד, ואז כבר באמת לא היה איכפת לי למות. לא הייתי מסוגל להרים את הראש. הייתי זרוק בחוץ בלי אוכל ובלי קורת גג. לא היו רופאים ולא היו תרופות.

 

על סף השמדה

יום בהיר אחד – אני זוכר שזה היה יום רביעי אחרי הצהריים – שמענו יריות וצעקות, אותן צעקות שהיו זכורות לי מהאקציה בעיירה שלנו, ועוד לפני שהספקנו אחי ואני לחשוב מה קורה, כבר היינו מוקפים ברוצחים האוקראינים והנאצים הגרמנים. ושוב חזרו אותן הצעקות והדחיפות והמכות ופקודות "קדימה!"

לאן? למוות!

הרוצחים אספו כל מי שהזדמן להם על דרכם, אבל רוב הנתפסים היו יהודים שהספיקו להימלט מגיא ההריגה של העיירה שלנו ומיישובים אחרים. היינו כמאתיים איש. הוציאו אותנו ליער שהיה בקרבת מקום, מלווים לפנים ומאחור על-ידי הרוצחים.

כשהגענו ליער, הרוצחים בחרו אותי ואת אחי ועוד ארבעה גברים, נתנו לנו לכל אחד את חפירה וציוו עלינו לנו לחפור בור לקבורתנו. הרוצחים עמדו על ידנו וצעקו: "מהר! מהר!" ומי שהתיישר אפילו רק לרגע הוכה בקת רובה. כך כרינו קבר לעצמנו.

את שאר היהודים, ילדים, נשים וזקנים – היה ביניהם גם הסופר סת"ם שלנו יענקל פידל עם הילדים שלו – השכיבו עם הפנים לאדמה, עד לסיום חפירת הבור.

אני זוכר איך בזמן שחפרתי את הקבר, ניגש אלי אחד הרוצחים האוקראינים, שהיה בן גילי ולפני כן למד אתי יחד בבית הספר. שבע שנים ישבנו על ספסל אחד והוא היה החבר הכי טוב שלי. שמו היה אלכסיי. הוא אמר לי בלי בושה: "עוד מעט אנחנו נהרוג אתכם, ולכן אם יש לך על גופך זהב, תכשיטים ושעון, תמסור לי אותם לפני המוות". כמובן שעל זה הוא לא קיבל ממני תשובה.

כשהבור היה מוכן, פקדו הגרמנים בצעקות עלינו ששת החופרים: "Aus ziehen!" זאת אומרת להתפשט ולהיכנס לבור. היינו אמורים להיות המומתים הראשונים. באותו רגע הספקתי להגיד לאחי: "זה הסוף..." אחי השיב לי באותן המילים.

 

הבריחה מן המוות

ואז, ממש ברגע שציוו עלינו להתפשט, אחד מאתנו, יהודי כבן ארבעים מהעיירה אנטנופקה, שמו היה שמואל כשמי, התחיל לברוח. אחריו רץ מייד ידיד שלנו, דוד, בנו של סופר הסת"ם יענקל-פידל חובס, ואחריהם רץ אחי ואני אחריו.

שמואל הצליח להתחמק, אבל דוד נורה בראשו ונפל ארצה. אחי לא נפגע אבל אני, אחרי שרצתי כעשרים מטר, נפגעתי בכדור בידי. 

נפלתי ארצה. הרגשתי חום ביד. ברגע הראשון לא ידעתי מה אתי, האם אני חי או מת.

הרגע הזה רודף אותי מאז ועד היום. התמונה הזאת עומדת חיה מול עיני גם עכשיו. במבט לאחור, נדמה שמה שקרה שם נמשך לאורך זמן, אבל למעשה הכל התרחש כהרף עין.

הייתי בתחתוני ה"גטקעס" ובגופייה ובלי נעליים. היו לי רק נעלי עץ. חיש מהר התאוששתי. הרגשתי שדם זורם מידי אבל גופי שלם. ואז קמתי על רגלי והמשכתי לרוץ. שמעתי מאחורי יריות, אבל לא הסתובבתי לאחור, אלא המשכתי לרוץ בזיגזגים כמו תרנגולת שלא נשחטה היטב. אינני יודע מאין שאבתי כוח לרוץ ואיך הבנתי שעלי לרוץ בזיגזגים. כנראה שמה שלא עושה השכל עושות הנסיבות. כך רצתי בין עצים בתוך היער, ולמזלי לא נפגעתי יותר. אחרי ריצה של כחמש דקות הבחנתי באחי יוסף מרחוק. צעקתי: "יוסל! יוסל!" והוא שמע אותי אבל לא הסתובב לעברי, אלא רק סימן לי להמשיך לרוץ בעקבותיו.

כשיצאתי מתוך העצים הגבוהים האטתי קצת את הריצה ואז הצטרפתי לאחי וישבנו על הארץ על יד מקווה מים. היום התחיל להחשיך. ניקיתי את הפצע שלי במים, וכדי לעצור את הדם ששתת מידי, מרחתי בוץ סמיך על הפצע. אחר-כך קרעתי חתיכת בד מהתחתונים, וחבשתי את היד.

עד היום איני מסוגל להבין מניין נמצאו לי הכוח והמרץ לעשות מה שעשיתי, ומה גם שהיה לי חום גבוה, אולי יותר מ-39 מעלות, והייתי רעב ומיובש. אבל כנראה, שההשגחה העליונה היתה בעזרי, ואולי כל זה היה לא בזכותי, אלא בזכות אבות. לאמי קראו "רוחצ'ה הצדקנית", והיא ואבי יענקל היו שומרי מצוות, ושניהם לא חיו רק למען עצמם, אלא תמיד פעלו למען הכלל. תמיד  עזרו לזולת במתן בסתר, בגמילות חסדים, בביקור חולים, בטיפול ביתומים. אבי לא הבדיל בין יהודי ולא יהודי. הוא עזר למי שנזקק לעזרה, יהיה מי שיהיה. כשהיו בעיירה זוגות עניים שלא  היה להם כסף לחגיגת חתונה, מימנה להם אמי את החתונות ולא פעם אירחה את הזוג בביתנו הגדול במשך שבוע ימים. אולי כל המעשים האלה עמדו לנו, לאחי ולי, להצילנו.

ישבנו שם כמה שעות. אני הייתי פסימיסט ושאלתי את אחי, אם כל המאמץ הזה כדאי. ואז הוא אמר: "מה זה חשוב? ניצלנו. מחר יהיה יום חדש. נחיה עוד יום. לא נאחר את המוות".

כשהחשיך לגמרי, חזרנו לצעוד יחפים וערומים למחצה. היינו צריכים ללכת בזהירות, כדי שלא ניראה. כל מי שהיה רואה אותנו, היה יודע שאנחנו יהודים  שברחו מן ההרג.

 

בבית סטניסלב יסינסקי

החלטנו ללכת לאיכר פולני ששמו סטניסלב יסינסקי, שהתגורר בסביבה, במרחק של שלושה-ארבעה קילומטרים מהמקום שבו נמצאנו. איש זה היה ידיד של אבינו, והיה פולני יחיד שהיה לנו סיכוי להסתתר אצלו.

על הידידות שנקשרה בין יסינסקי ואבי אספר את הסיפור הבא.

בשנת 1914, במלחמת-העולם הראשונה, ישבו בעיירה שלנו גרמנים עשירים, והרוסים הגלו את כולם לסיביר, כי חששו שמא יהיו מרגלים. יסינסקי השתלט על אחוזה גדולה של אחד הגרמנים הללו, ששטחה היה 50 הקטר. בנוסף לבית המגורים, היו שם רפת ואורווה ואסם. כעבור כמה שנים, כבר בימי השלטון הפולני, קמו אנשים בעיירה וטענו שהאחוזה הזאת אינה שייכת ליסינסקי אלא להם, ולחצו על אבי, כמי שהיה ראש המועצה, להגיש נגדו תביעה. אבי פנה לבית חמשפט, והשופט פסק שעל יסינסקי לפנות את המקום. בסופו של דבר באו לשם אנשי ההוצאה לפועל, וגירשו אותו ואת משפחתו מהאחוזה.

יסינסקי מצא את עצמו בחוץ ללא קורת גג, והיו לו ילדים קטנים. הוא היה איכר פשוט, וככל הנראה לא ידע קרוא וכתוב, אבל היה אדם נבון, ויום בהיר אחד הלך רגלי לבית המשפט העליון שמושבו היה בלובלין, במרחק מאתיים קילומטר. שם, בלי עורך דין, התייצב לפני השופטים וטען שחל עליו חוק התיישנות. טענתו זו התקבלה ואז הוא חזר לעיירה, ניגש אל אבי, לחץ את ידו ואמר לו: "אתה לא עשית לי שום דבר רע. אתה מילאת את  תפקידך. ועכשיו אנחנו נהיה ידידים..."

בשלב זה, היה סטניסלב יסינסקי עיוור בן שמונים ואולי אף יותר. הוא היה אלמן, והתגורר בבית בתו האמצעית אמיליה וסלוטקובסקה.

החלטנו אפוא, לנסות את מזלנו, ולפנות אל האיש הזה. הוא היה הגוי היחיד שהיה סיכוי שיעזור לנו.

כשהגענו לביתו של סטניסלב יסינסקי ודפקנו בדלת, הוא שאל: "מי זה?" אמרנו לו שאנחנו הבנים של יעקב לידרמן ה"סולטיס" , ואז הוא פתח לנו. הוא לא יכול לראותנו, אבל זיהה אותנו לפי הקול, ואמר מייד: "מה שיהיה אתכם יהיה איתי. אין לכם מה לפחד. הגורל שלכם ושלי אותו גורל". ועוד הוא אמר: tozo bilu tela sniesh. כלומר, מה שאביכם כאילו עשה לי עוול, בזה לא מתחשבים. עכשיו צריך להציל אותכם.

אחר-כך הוא רחץ במים את הפצע שבידי, ושפך עליו קצת אודקולון לחיטוי. זה מה שהיה אצלו בבית. אחרי זה חבש לי את היד בפיסת בד, נתן לי משהו לשים על הגוף, והכניס אותנו לאסם לישון. נרדמנו כמו מתים. בבוקר שמעתי שדלת האסם נפתחה. יסינסקי הביא לנו לחם, תפוח אדמה וקצת חלב, ואמר: "אסור לכם להישאר באסם ביום. זה מסוכן. חשבתי כל הלילה מה לעשות. ובכן, אנחנו נחפור בור באורוות הסוסים, נניח עליו קרשים למעלה, נכסה אותם בקש ונעמיד שם סוס. בבור הזה אתם תהיו ביום, ובלילה תשכבו באסם ומשם, בשעת סכנה, תוכלו לברוח ליער". השארנו במחבוא שלנו פתח לאויר כדי שלא ניחנק לגמרי.

וכך היה. אנחנו הסתתרנו במשך היום בבור הזה, שהיה צר עד שלא יכולנו לשבת או לשכב בתוכו. יכולנו רק לעמוד ולנשום את צחנת שתן הסוס. בערב הוא היה נותן לנו סימן לצאת, ואז יכולנו לנשום אויר צח ולאכול משהו.

כך עברו עלינו שבועיים-שלושה, ואז הגיעו אל יסינסקי  שני חברים מהעיירה שלנו,  שידעו שהוא אדם טוב והניחו כי מאחר שאחי ואני נעלמנו, אנחנו בוודאי מסתתרים אצלו. שאלו אותו איפה אנחנו ורמזו לו שידוע להם שאנחנו נמצאים אצלו. המטרה שלהם היתה להציל את נפשם, ואם כי הם לא לחצו עליו הם ביקשו ממנו שיסתיר גם אותם.

יסינסקי בא אלינו ושאל מה עליו לעשות. אמרתי לו, שאם יסכים, נצרף את השניים האלה אלינו ואיכשהו נסתדר. אחד מהם היה עקיבא קרמר, בנו של בן דוד של אבי – סבתא שלו וסבא שלי היו אחים. התנשקנו והכנסנו אותם, והוא נתן לכולם אוכל ככל שנמצא לו בביתו.

יסינסקי לא היה בעל אמצעים. בתו אמיליה ובעלה יוזף, היו איכרים עניים וגרו בבית עלוב. היו להם פרה או שתיים, שני סוסים ותרנגולות. כעבור זמן הגרמנים העבירו אותם לגרמניה לעבודת כפייה בחקלאות. אחרי המלחמה הם לא רצו לחזור ולחיות בין הרוצחים האוקראינים והיגרו לאמריקה. היו להם שלושה ילדים.

אמיליה ויוזף ידעו על בואנו לביתם ועל הסתתרותנו במחבוא שבאורווה. אמיליה עזרה לנו למרות שחייתה בפחד מתמיד. היא בישלה לנו אוכל והביאה אותו למחבואנו, ודאגה ללבושנו.

בשלב מסוים החלטנו אחי ואני ללכת אלינו הביתה כדי לחפור ולמצוא את קופת הברזל שהחבאנו בזמן הנאצים. המרחק מבית יסינסקי לביתנו היה כשבעה קילומטרים בערך. הקופה לא היתה גדולה. חשפנו אותה ומצאנו בתוכה מטבעות זהב ותכשיטים של אמנו, ונתנו לליסינסקי חלק מהתכולה, כדי שימכור זאת ויקנה לכולנו מצרכי מזון. את היתר לקחנו איתנו ובזה קנינו אחר-כך רובים עם אקדחים.

את הנשק יכולנו לקנות רק אצל פולנים. אוקראינים היו מסגירים אותנו מייד לגרמנים. לפולנים היה לנו אמון, כי גם הם נרדפו. הגרמנים לא הרגו אותם, אבל שילחו אותם לעבודת כפייה בגרמניה.

בונקר ביער

פרידה מבית יסינסקי

כעבור חודשיים להסתתרותנו באסם שלו, נודע ליסינסקי מפי בני משפחתו, שמהלכות שמועות כאילו הוא מסתיר יהודים. הוא בא אלינו ואמר ,שאם יבואו ויתפסו אותנו, ירצחו את כולנו וגם אותו, וישרפו את הבית. כך הגרמנים כבר עשו בכמה מקומות. הוא לא דרש מאתנו לעזוב. הוא רק הסביר בפשטות את המצב המסוכן שנוצר, והוסיף כי עכשיו הגיע תורם של הפולנים –מוציאים אותם מהבתים, ושולחים אותם לעבודת כפייה בגרמניה.

לא היתה לנו ברירה. היה ברור שעלינו ללכת. אספנו את חפצינו המעטים ויצאנו ליער, בסביבה היו יערות בעומק של עשרים קילומטר. לפי חשבוני זה היה בנובמבר 1942.

היינו ארבעה. אחי יוסף, אני, בן הדוד עקיבא, ושעיה פודלר שהיה סייס. אני הייתי הצעיר שבחבורה. הייתי אז בן תשע-עשרה או עשרים. עקיבא ושעיה היו בני שלושים וחמש עד ארבעים.

נכנסנו ליער פולשינסקי הגדול וחיפשנו מקום בטוח, שלא בקלות יוכלו להגיע אלינו. לאו-דווקא אזור של עצים גדולים, אבל מקום נידח שקשה לחדור לתוכו. חיפשנו ומצאנו מקום שלא עברה בו שום דרך ושם חפרנו בונקר. את הבונקר כיסינו בעצים ובאדמה ובצמחיה.

בזמן שהיינו ביער היינו צריכים להשיג אוכל, ומה שלא יכולנו לקבל ברצון מבקתות של איכרים שבעיבורי היער לקחנו בכוח.  האוכל היה לחם ותפוחי אדמה. לפעמים, כשלכדנו תרנגולת, שחטנו אותו וצלינו באש. אחד או שניים מאתנו עמדו בקרבת הבונקר ושמרו. ככה חיינו מינואר 1943 עד סוף דצמבר 1943.

הודות לזיכרון טוב שהיה לי, התמצאתי ביער ויכולתי לצאת ולחזור למסתור שלנו בלי קושי, כי ביערות האלה היה קל ללכת לאיבוד, וכך לנפול בידיהם של הרוצחים האוקראינים. נעליים לא היו לי. במקומם עשיתי לי "פוסטלס" –  מין עטיפות שייצרתי מקליפות דקות של גזעי עצים.

יום אחד הלכתי לבית איכר אחד שגר בעיבורי היער. שמעתי שהוא מסתיר יהודים. היו אצלו בחורה אחת מהעיירה שלי, וגם זוג סנדלרים, כי הגויים היו צריכים סנדלרים שיתפרו להם נעליים. הוא החזיק אותם באסם שלו. והיה שם גם חייט יהודי שהיה תופר להם. כשבאתי אליו הוא אמר לי: "תעבוד קצת בגורן".  היינו קוצרים את התבואה ומנפים את החיטים ומזה היו עושים לחם. הייתי עובד אצלו כמה ימים, והוא היה מכין לי כמה ככרות לחם ותפוחי אדמה וגבינה, ואת המצרכים האלה הייתי מביא לבונקר.

 

הבריחה השנייה

כשהייתי צועד בלילות ביער, אפילו עם נשק, הייתי מקנא בכלבים שנבחו עלי. הכלבים אכלו את האוכל שנתנו לחזירים, וגם אני רציתי לאכול את האוכל הזה. אבל כשהיינו מתקרבים לבתי האיכרים והכלבים שלהם היו נובחים, הם ידעו שהיהודים באים והתחילו לרדוף אחרינו. היו מקרים שהיינו צריכים לנהל איתם קרב יריות.

פעם הלכנו אני ואחד מהחבורה שלנו בבונקר לשמוע חדשות. רצינו לדעת מה נשמע. אמרו שהגרמנים כבר הובסו בחזית סטליניגרד. עיתונים לא היו לנו. ידיעות יכולנו לקבל רק מהפולנים. ישבנו אצל פולני שהיה חשוד בעיני האוקראינים בשיתוף פעולה עם הרוסים בזמן השלטון שלהם. ואז באו שלושה אוקראינים לחפש אותו ותפסו אותנו. הם מייד ידעו שאנחנו יהודים. אזיקים לא היו להם, והם קשרו את ידינו מאחורי הגב בחבל, והעלו אותנו על עגלה יחד עם עוד גוי, שגם הוא היה חשוד. הגוי הזה ידע שהוא מועד לירי והחליט לברוח. כשהוא רץ הם ירו אחריו, בזמן שאנו עמדנו שם בידיים קשורות מאחור. הבורח נפגע בכדור ונהרג. והרוצחים אמרו: "לא די שהרגנו אותו, צריך עוד לשפוך עליו מלח".

האוקראינים האלה הסיעו אותנו לתוך היער ושם, ככל הנראה, רצו לחסל אותנו וגם להוציא מפינו היכן מסתתרים עוד יהודים.

לי היו ציפורניים חדות כמו לחתול וכך, כשידי היו קשורות מאחור בחבל, חתכתי את החבל גיד אחרי גיד בציפורני במשך הנסיעה בעגלה. כששיחררתי את שתי ידי אמרתי לחברי: "בוא נברח. הם בוודאי יענו אותנו ויוציא לנו את הנשמה, כדי שנספר איפה יש עוד יהודים. נברח לפני שיהרגו אותנו". הוא לא נענה לי, ואני החלטתי לברוח לבדי.

הייתי יחף. אחד מהאוקראינים שמר עלינו מזויין באקדח, השני הלך לדבר עם האוקראיני השלישי. ניצלתי את השנייה שהשומר לא הסתכל עלי, שכן אדם לא יכול למקד את המבט בנקודה אחת כל הזמן,  וכשהוא הפנה לרגע את ראשו הצידה קפצתי מן העגלה, נפלתי ארצה והתחלתי לרוץ. זה היה בתוך היער, באחת או בשתיים בלילה. הוא התחיל לירות אחרי, אבל התקשה לפגוע בי בחושך. היריות פסקו. ידעתי שאם אני אשאר שם הם יבואו  בבוקר, ימצאו אותי ויהרגו אותי. הלכתי משם באור הירח, ולפנות בוקר הגעתי בחזרה לבונקר וסיפרתי לאחי את קורותי. הוא כבר היה בטוח שאינני בחיים, שבוודאי תפסו והרגו אותי. מקרים כאלה של סכנת מוות היו רבים. בכל יום אירע מקרה אחר. היום אני מתקשה להאמין שכל הדברים האלה אירעו בי עצמי.

 

רצח אחי יוסף

יום אחד, כשרציתי ללכת שוב אל האיכר שנהג להעסיק אותי, אמר לי אחי: "אל תלך היום. לך ביום אחר". לא מצאתי סיבה להיענות לו, ויצאתי לדרך. כאשר חזרתי כעבור יומיים עם שק אוכל לבונקר שלנו, ראיתי את כל שלושת חברי הרוגים. הוציאו את כולם מהבונקר ושחטו את כולם בגרזנים. בקרבת הבונקר חפרנו בור שהתמלא במים. הרוצחים זרקו את שלושת הגוויות לבור המים.

יהודים רבים שנשארו בחיים אחרי האקציות והצליחו לברוח מהנאצים ליערות, נרצחו שם אחר כך בידי האוקראינים. בכלל, בלי עזרת האוקראינים לא היו הנאצים יכולים לבצע את ההשמדה.

כשראיתי את גוויית אחי יוסף נתקפתי הלם. רציתי לזרוק את עצמי גם כן לתוך הבור, אבל כעבור רגע שאלתי את עצמי אם בזה אני אעזור במשהו. רצתי משם חזרה אל בית האיכר שהעסיק אותי, ובבכי ובצעקות סיפרתי לו מה קרה. הוא ניסה להרגיעני. אמר: "בוא, בוא בני", ולקח אותי ברכיבה על סוסים למקום הבונקר. שנינו כיסינו שם את הקבר. אחר-כך הוא לקח אותי אליו הביתה והאכיל והלין אותי. אחרי יום-יומיים ראיתי  שם את הבחורה מהעיירה שלנו, שהסתתרה אצלו. שמה היה  בלומה.

גרתי בבית האיכר, אבל כעבור זמן-מה התברר לי שהמקום מסוכן מדי. הרבה רוצחים אוקראינים שוטטו בסביבה. החזית הרוסית נעה מערבה וכבר יכולנו לשמוע רעמי תותחים. האוקראינים שהרגו יהודים הסתתרו גם הם ביערות מפחד הצבא הסובייטי. יום אחד נכנס לבית גוי שכן. שמו היה איוון. כשהוא ראה אותי רצה לחבק אותי, אבל  אני אמרתי לו: תעזוב אותי. אתה רוצח! אתה רצחת יהודים אתה עם השותפים שלך!"

כשהוא יצא מן הבית אמרתי לאיכר שלי שאני רוצה לעזוב. הוא שאל אותי מדוע ומה קרה, ואמר: "הישאר פה, לאן תלך?"

אמרתי: "לא. פה יהרגו אותי", וקראתי לבלומה ואמרתי לה: "תסתלקי מפה. יהרגו אותנו. עוד מעט ישחררו אותם".

היא לא שמעה בקולי ואמרה שאיכר יגן עליה, ואילו אני חזרתי ליער, לסביבת הבונקר שלנו, שהיה במרחק של חמישה-שישה קילומטר מבית האיכר. ביער מצאתי כמה יהודים וסיפרתי להם על האסון הגדול שקרה לנו. הם צירפו אותי אליהם והכניסו אותי לבונקר שלהם.

במקום הזה נדבקתי בטיפוס, כי הייתי מלא כינים שמעבירות את המחלה הזאת. כעבור זמן מה, שמענו שמתקרבים אלינו רוצחים במטרה להרוג. כולם ברחו ואותי השאירו חולה  בבונקר. שכבתי שם כשנים-עשר יום בלי מזון ושתיה. את צרכי עשיתי בשכיבה.

 

המלחמה נגמרה

השחרור

כך עבר עלי הזמן במצב של ערפול חושים, עד שיום אחד שמעתי צעדים. מישהו פתח את הבונקר ונכנס פנימה. זה היה חייל רוסי, ואני זוכר את הסמל האדום שלו.

החייל שאל: "מי אתה?" ברוסית, וכבר היה מוכן לירות בי.  אני ידעתי רוסית ואמרתי לו: "אני יהודי", ואז הוא סגר את הפתח והסתלק. הוא לא נתן לי אפילו טיפת מים והלך הלאה.

נשארתי שם שוכב חסר אונים, עד שהרגשתי שנשמתי עוזבת אותי. אמרתי לעצמי: "יהיה מה שיהיה, אני יוצא החוצה לנשום אויר". כאשר יצאתי, היה בחוץ שלג בגובה מטר וחצי. זה היה בינואר.

לאן אלך? אפילו לא ידעתי בדיוק איפה אני נמצא. נאחזתי בשני מקלות כדי שלא להתמוטט והתחלתי ללכת. רציתי ללכת לאיכר שאיכסן אותי. כשהגעתי אליו הוא קיבל אותי ואמר: "אתה יודע שהרוסים כבר פה? אין לך ממה לפחד. בוא, אני ארחץ אותך ואתן לך אוכל וחולצה ותחתונים".

כשהוא רחץ אותי, נכנסו לביתו כמה גויים. הם באו להרוג את היהודים שנשארו בחיים, כדי שלא יישארו עדים לרציחות שלהם. כשראיתי ביניהם את הגוי השכן, דימיתי שאני רואה מולי את מלאך המוות. ברגע שהוא יצא מן הבית אמרתי לבלומה: "בואי נלך. הוא יחזור עם החבורה שלו והם יהרגו אותנו".

"לא, הרוסים כבר פה", אמרה לי.

 

במזריץ'

החלטתי להסתלק משם. לאן ללכת לא ידעתי, אבל זכרתי איך יוצאים מן היער והולכים לעיירה הקרובה מזריץ', במרחק של כשנים-עשר קילומטר משם. הלכתי, נפלתי, ושוב הלכתי עד שהגעתי. ראיתי בתים עזובים ושאלתי מישהו: איך קוראים למקום הזה. גוי אחד אמר שפה מזריץ'. המשכתי ללכת עד שפגשתי יהודי, לא ידעתי שהוא יהודי, אבל הוא, לפי המראה שלי, ידע מי אני ושאל ביידיש: "ביסט דו א ייד?" אמרתי: "כן", ואז הוא אמר:"איך בין אאוך א ייד" – גם אני יהדי – ושאל מניין אני.

סיפרתי לו שאני מקליינצליש ואז הוא אמר: "אתה יודע שהיתה לך פה דודה ודוד עם ילדים? אף אחד לא נשאר!"

נכנסנו לבית עזוב. אטמנו אותו בכמה קרשים, ושאלתי את האיש מי שרד במקום הזה. על זה הוא ענה: "רק אני נשארתי. בוא, תישאר איתי". התברר שהוא בן גילי.

סיפרתי לו שיש לי גרדת, ופצעים בגלל הכינים ואני משתגע מן הגירוד. הוא אומר שגם לו יש גרדת. וכששאלתי אותו איך אפשר להשיג איזו תרופה אז הוא שאל אם יש לי זהב. אמרתי שיש לי ונתתי לו חמישה רובל. הוא לקח את הכסף ומצא איזה וטרינר או חובש צבאי, שעשה לו משחה של חמאה עם כספית. התמרחנו במשחה הזאת וקצת הוקל לנו.

אחרי שנחנו יצאנו החוצה. סביבנו התאספו ילדים מפה ומשם, ובאה גם אישה אחת עם הבת שלה ואמרה שהיא מקוסטופול. מהעיירה שלי לא נמצא שם איש. אמרתי לה שהיה לי דוד בקוסטופול, ריבניק שמו, והיא הציעה ללכת יחד לקוסטופול. על זה השבתי לה: "לשם מה עלי ללכת לשם? אני יודע שהרגו שם את כולם". ואז היא  אמרה: "פה יהרגו אותנו. זה מקום קטן. הרוצחים יבואו ויהרגו אותנו. בוא נלך למקום גדול, מקום שיש בו משטרה וצבא".

הסכמתי ללכת יחד אתה. ואז הופיעו אישה עם בעלה, תושבי לודז' לשעבר, שגם הם חיו ביערות, ואמרו לי: "לאן אתה הולך? אתה תיפול על הכביש. אתה בקושי נושם. חכה קצת. בינתיים הישאר פה איתנו". נשארתי, ואחר-כך הם החליטו ללכת יחד, חבורה של שנים-עשר איש, קודם כל לטולצ'ין, ומטולצ'ין לרובנו, ומרובנו ילך כל אחד למקומו.

הם לא הספיקו ללכת כשנים-עשר קילומטר ממזריץ', ואז תקפו אותם רוצחים רכובים על סוסים והרגו את כולם ביריות. אילו הצטרפתי אליהם, היו גם הורגים אותי. עוד באותו יום בערב באה הבשורה המרה שאת כולם הרגו.

כך ניצלתי פעם נוספת.

נשארתי זמן-מה במזריץ' , ובכל זאת נמשכתי ללכת לקוסטופול. כשהחבורה שלנו היתה על הכביש הראשי לרובנו היו שם חיילים, טנקים ותותחים. עמדנו על הכביש והרמנו יד.  עצרה לנו איזה מכונית "סטודבייקר" והנהג שאל אותי ברוסית "קוּדה?" (לאן?) השבתי לו שלקוסטופול, והוא אמר "פוז'לוייסטה" (בבקשה) והכניס אותי למכונית. זה היה קצין, אולי יהודי. הוא הסיע אותי עד רובנו, עיר החבל.

 

ברובנו ובקוסטופול

לפני המלחמה ישבו ברובנו שלושים אלף יהודים. עכשיו לא ראיתי שם נפש חיה. שוטטתי ברחוב הראשי כי הכרתי את העיר, שכן למדתי שם. אמרו לי שבבית כלשהו יש חנות, ושם נמצאים כמה יהודים. הגעתי לשם וראיתי שכולם שוכבים. איש מהם לא הוציא הגה. הסתלקתי משם והלכתי לתחנת הרכבת. עליתי לרכבת ונסעתי עד לקוסטופול. בקוסטופול הייתי כמו בבית. שם ישבה דודתי גולדה. הבית שלהם נשאר שלם ולימים הקימו שם מוזיאון לתולדות אוקראינה.

כשנכסתי לביתה של דודתי התברר לי שאיזה גוי התמקם שם. אמרתי לו: "אתה יודע, זה הבית שלי", ועל זה השיב לי: "זה לא הבית שלך. אתה לך מפה. הרגו את כולם, ויהרגו גם אותך!"  וגירש אותי.

בקוסטופול ראיתי חיילים סובייטיים מזוינים ותושבים מקומיים, אבל יהודים לא היו ביניהם. כעבור זמן-מה נודע לי, שיהודי מקומי הגיע לעיר. זה היה יום טוב גנדלמן, שלפני המלחמה היה לו אטליז. כשראה אותי שאל: "אתה הבן של לידרמן ה'סולטיס'? אני נשארתי בחיים. את אשתי ואת הבת הגדולה הרגו. רק אני והבת הקטנה סוניה נשארנו". הוא הזמין אותי לביתו ונעניתי לו. היתה לו מיטה פנויה שבילי,ושם התרחצתי והתאכסנתי כמה ימים, ושוב הלכתי לבית של דוד ריבניק. הוא אמר לי: "אתה יודע, שם, בבית של דודתך, ישנה הפרה שלהם. לך תיקח אותה ויהיה לנו חלב לשתות".

לא חשבתי פעמיים. לקחתי סכין, נכנסתי לחצר הבית, חתכתי את החבל ולקחתי את הפרה אתי. הגוי שהתמקם שם צעק ובכה, אבל אני אמרתי לו: "אני אהרוג אתכם! זה הכל שלי!" והלכתי עם הפרה אל יום טוב. באותו רגע באו שני חיילים רוסים ואמרו "זה אתה? אתה לקחת את הפרה? בוא איתנו לפרוקורור (התובע).  באה אלינו אישה ואמרה שאתה לקחת בכוח את הפרה שלה".

הלכתי אתם. התובע אמר לי: "אתה יודע שמה שעשית זה נגד החוק?"

 אמרתי לו כך: "אתה התובע, ואתה אומר לי שזה נגד החוק? הלא כל מה שיש להם, הם לקחו מן היהודים, והפרה הזאת היא של דודי", והתחלתי לבכות.

המזכירה של התובע, פולניה, ריחמה עלי, אבל לא יכלה לעזור לי.

 

הגיוס לצבא הסובייטי

חזרתי לביתו של יום-טוב והייתי אצלו שבוע ימים, עד שהשלטונות הסובייטיים ריכזו את כל האוקראינים ושילחו אותם מן העיר לחזית. כשהחיילים הגיעו לבית של יום-טוב גנדלמן, שהיה כבן שישים, הם הוציאו רק אותו החוצה. אמרתי להם שאני יהודי, אבל להם זה לא היה איכפת בכלל. הם לקחו אותי החיילים ללשכת הגיוס, וזרקו אותי יחד עם כל האוקראינים שהיו שם. הייתי יהודי יחיד. אחר-כך יכולתי לצאת, אבל לא היה לי לאן. ואז חשבתי שאם אתגייס לצבא ואלחם, אוכל להתנקם. מה יש לי פה? פה אין לי איש.

השלטונות הסובייטיים ריכזו לבסוף שישה עשר אלף רוצחים, זקנים וצעירים, הכניסו אותנו לקרונות רכבת של בהמות והסיעו אותנו לתוך רוסיה. נסענו עשרה או שנים-עשר ימים. הרכבת נסעה במהירות של עשרה עד עשרים קילומטר בשעה. כשהגענו לעיר שקלוב הורידו אותנו. היו בתוכנו הרבה חולים. אני הייתי אז בן עשרים ואחת והחזקתי מעמד, נתנו לנו לאכול סוכר, צנימים ומים חמים ולא יותר. חיכה לנו ליווי של רב-סמל וחיילים, ואמרו לנו להסתדר בשלשות, והובילו אותנו למקום כלשהו. בדרך עבר על פני אדם שלפי תוי פניו ידעתי שהוא  יהודי. הוא הסתכל עלי ברחמנות ואמר: "ביסט דו א ייד? קנסט אידיש רדן" – אתה יהודי? אתה  יכול לדבר יידיש –  והוסיף כי הוא מאודסה ואחראי על כל המגוייסים. "אנחנו לוקחים אתכם להתאמן בבנשק ואחר כך תצאו לחזית. אבל אתה הגעת למקום לא טוב. אתה יודע עם מי אתה נמצא?"

אמרתי לו שאני יודע. אני יהודי אחד ומסביב יש אלפי רוצחים.

הוא אמר: "נכון. ואנחנו שולחים אתכם לחזית הרוסית. המגוייסים האלה הם אנשים שהורשעו, והם יישלחו למלחמה בקו הראשון".

שאלתי אותו מה עלי לעשות, והוא אמר שיעשה משהו למעני. המפקד שלו, קצין בדרגת מיור ובתפקיד של קצין פוליטי, יהודי. הוא חזר מהלחימה בחזית וקיבל מדליית לנין. הוא יספר לו עלי ויסדר שאשאר במקום ואעבוד במטבח.

היהודי הזה חזר אלי כעבור זמן-מה ואמר: "אני מצטער מאוד, אבל בעוד כמה ימים אתם יוצאים מפה. שולחים אתכם לחזית לנינגרד. לנינגרד כבר שוחררה, אבל לוחמים שם נגד הפינים ויהיה שם רע מאוד.  לצערי לא הצלחתי לעשות משהו למענך. תצטרך להסתדר. מה שיהיה עם כולם יהיה איתך".

שוב נסענו כולנו ברכבת כמה ימים. הורידו אותנו לפני לנינגרד. מהצנימים והמים קיבלתי שלשול ובכל פעם שהרכבת עצרה ממהלכה האיטי הייתי רץ ועושה צרכים. אחד הקצינים הרגיש בזה ואמר לי: " בוא אלי. יש לך דיזנטריה". הכניסו אותי לבידוד, ושם כבר היו עוד כמה חולים כמוני.. נכנסה אלינו קצינה, כנראה הרופאה הראשית בדרגת רב סרן, ואיתה סרן. הסרן רשם אותי והקצינה שמה לב ששמי לידרמן והתרוצצה סביבי כאילו רצתה לעשות משהו אבל פוחדת. לבסוף ניגשה אלי ואמרה בבכי שגם היה יהודיה. סיפרה שהיא מאודסה, ושאת כל בני משפחתה שלה הרגו. היא שאלה איך אני ניצלתי, ומה אני עושה במקום הזה.

סיפרתי לה נשארתי שריד יחיד מכל משפחתי, ואז אמרה לי : "שמע, אין זמן. עוד מעט יבוא אמבולנס ואנחנו נשלח את כל חולי הדיזנטריה לבית חולים. אבל הרבה זמן לא מחזיקים שם. תסתדר שם ומה שיהיה יהיה".

 

המעבר לצבא הפולני

לקחו אותי באמבולנס לבית חולים. זה היה בית חולים עם ביתנים קטנים מחוץ לעיר. השכיבו אותי, נתנו לי תרופות נגד דיזנטריה ולחם לבן, ואחרי יום באה אלי אחות סוציאלית והתעניינה במצבי. כנראה נודע לה שאני יהודי ויכול להיות שהיא היתה יהודיה. אישפזו אותי שם כמה ימים, ולבסוף צירפו אותי ליחידה שיצאה לחזית.

בכניסה למשרד היחידה ישב פקיד ורשם את כולם. לפי תווי הפנים ידעתי שהוא יהודי. כשאמרתי לו ששמי לידרמן, שאל: "ביסט א ייד?" אמרתי "כן", ואז הוא יידע אותי שעכשיו מתארגן ברוסיה הצבא הפולני, שכבר שיחרר את מיידנק, ועכשיו שולחים אותם ללובלין. הוא אמר: "תגיד שאתה לא יליד אוקראינה אלא יליד פולין, שאתה מוורשה. תכתוב מכתב לפי מה שאגיד לך. יש פה קצין פוליטי בדרגת 'פולקובניק' (גנרל). רוץ אליו ותגיד לו שאתה מבקש שישלחו אותך מפה לצבא הפולני".

עשיתי מה שאמר לי. בלב פועם בחוזקה התייצבתי לפני החדר של הגנרל. רציתי להיכנס פנימה, אבל עמד שם זקיף ועצר אותי. אמרתי לו שאני לא מבין רוסית אלא רק פולנית, ולבסוף הניח לי להיכנס. נכנסתי והנחתי את המכתב לפני הגנרל, אבל לא אמרתי מילה. הגנרל קרא את המכתב ואמר: "מה ההבדל? זה צבא שלנו וזה לא צבא שלנו". אמרתי לו: "אבל אני לא יודע את השפה. שלח אותי לצבא הפולני ואני אלחם איתם". בלי לחשוב רגע הוא כתב הוראה להעביר אותו לצבא הפולני.

הרגשתי כאילו ראיתי את המשיח. יצאתי משם בריצה חזרה לאותו פקיד שייעץ לי מה לעשות. עכשיו צירפו אותי לחבורה אחרת, שהמתינה להסעה. היו שם פולנים גויים וכמה יהודים. כעבור מספר ימים הוליכו אותנו לרכבת, ונסענו כמה ימים מלננינגרד עד לובלין ומלובלין למיידנק. המשרפות עדיין העלו שם עשן.

 

סמל בלודז'

צורפתי ליחידה כלשהיא, ושאלו אותי מה אני יודע. אמרתי שאני נהג, שפעם למדתי נהגות, ואז שייכו אותי ליחידת הובלה. חיכינו עד שהלחימה בחזית תתחדש. בוורשה הכוחות עצרו ליד הויסלה, וזמן רב לא זזו. ופתאום שלחו אותנו ללודז'. העיר היתה ריקה. ראינו רק דגלים לבנים שהניפו התושבים הגרמנים. התמקמנו בבית ברחוב זבצקה מספר חמש. הייתי ביחידה של מתקני טנקים. טנק לא ידעתי לנהוג. רק מכונית.

בלודז' עדיין היו שמונה מאות יהודים בגטו. עזרתי להם כמידת יכולתי. אמרתי להם שאעזור להם להשיג לבוש וקורת גג.

ביחידה שלי היה לי חבר ושמו סביצקי. לפני כן הוא לחם ביחידת פרטיזנים. שוטטנו יחד בעיר כדי להתרשם מממדי ההרס. פגשתי רופא יהודי שחי בצד הארי של העיר ועבד כמבקר ברכבת. אשתו, שהיה לה מראה של גויה, היתה עוזרת-בית בצד הארי. הרופא הזה ביקש ממני לעזור לו. הוא אומר שאביו השאיר בית שלם בן שתי קומות, ועכשי גרה שם פולניה שאומרת שזה הבית שלה.

לקחתי את חברי, והרופא הוליך אותנו לבית אביו, שהיה ברחוב פולודנוביה מספר עשרים וחמש. אביו היה רופא עור ואדם דתי. בחצר הגדולה של הבית הוא הוא בנה בית כנסת. נכנסנו פנימה. הגויה נבהלה כשראתה אותנו במדים, ואמרה שבעלה משרת בצבא הפולני באנגלי בפיקודו של גנרל אנדרס. אמרתי לה: "אנדרס-שמנדרס. זה הבית של הרופא הזה. את תצאי מפה, אחרת אזרוק אותך. אנחנו נחזור בעוד שעתיים-שלוש, ואת כבר לא תהיי פה".

כך שוטטנו בלודז' שבועיים-שלושה וביצענו פעולות דומות. היו שם יהודים חסרי בית שלא הניחו להם לחזור לבתיהם ועזרנו להם בכוח להשיג את שלהם. רבים מהם הכירו אותי אחרי שעליתי ארצה. פה ושם הלשינו על פולנים ששירתו בגסטפו ומסרנו אותם למשטרה.

בצבא בלודז' הייתי כבר בדרגת סמל, ובהזדמנות הכרתי את מושל העיר הרוסי והתיידדתי אתו. דיברתי איתו רוסית. הוא נהנה מאוד לדבר אתי בשפתו ואמר: "אם תרצה לעשות משהו, תוכל לעשות כל דבר בשמי ועל אחריותי". לעצמי לא דאגתי כלל. לא עניין אותי לא כסף ולא שום דבר אחר.

 

הזמנה לסדר פסח

יום אחד, כששוטטתי ברחוב זבצקה, שם היתה מסעדה שבה נהגנו לאכול, נתקלתי ביהודי ששמע שאני וחברי מדברים קצת יידיש וקצת פולנית. הוא ניגש אלי ושאל אם אני מעוניין "לעשות איזה ביזנס". אמרתי לו: "מה אני מבין בביזנס? אני חייל".

"אני אלמד אותך", אמר. "תמצא מקומות שיש בהם סחורות, תביא ואני אשלם". שמו היה דוד בורנשטיין. לפני המלחמה הוא היה תושב לודז' ובזמן המלחמה הוא, אשתו וילדיהם הסתתרו שם במחבוא בצד הארי של העיר. אחרי נסיגת הגרמנים הוא התקיים מכל מיני עסקים.

"אני לא צריך כסף", אמרתי לו. "אל תשלם לי. לקחת מרכוש הגרמנים זה מצווה".

בעיר היו כמה בתי חרושת. פרצנו אותם ביריית אקדח במנעולים. היו לנו שתי מכוניות "סטודיבייקר" ומילאנו אותן בכל טוב. לקחתי בחורים שהיו בלודז' בגטו והם עזרו לי, ונתתי להם ולבורנשטין כל מה שהם רצו. היה לנו וודקה ויינות ולחם ומצרכי מזון, והם מילאו לו שני חדרים בעורות, שמיכות צמר, גרביים, תחתונים חמים סוודרים ועוד.

כשנתתי לבורנשטיין את הסחורה, דחף לי דולרים ליד. אמרתי לו: "הנח לי. אינני צריך שום דבר".

"אז מה", אמר לי, "ככה אתה חי? אם כך אז אני מזמין אותך בערב פסח ונעשה חיים".

יום אחד נשלחנו לוורשה. אני הייתי שייך אז למטה הכללי. ורשה היתה הרוסה ולא היה מקום לגור בו. לכן הובאנו לעיירה בלוחי שבקרבת ורשה, שם שיכנו אותנו בדירות פרטיות. אותי שלחו לאיזו אישה. היא קיבלה אותי יפה. היא הציגה את עצמה כמי שהיתה המבשלת של פילסודצק ואמרה לי: "תביא דברים טובים, ואני אכין לך מאכלים שלא אכלת מימיך". ובאמת חייתי שם לא רע.

 

חברה ושמה גניה

כשהגיע חג הפסח לקחתי חופשה. המזכירה של הגנרל הפוליטי יושביץ היתה יהודיה. ניגשתי אליה ואמרתי שאני יהודי, ואני רוצה לנסוע לחגוג את הפסח בלודז'. היא סידרה לי את החופשה מייד. בלודז' באתי אל בורנשטיין בערב פסח.

מן המחנות באו אז אל בורנשטיין שלוש קרובות משפחה. התאספנו כולנו עם עוד בני דודים, וחגגנו את ליל הסדר כהלכתו עם דגים ומצות.

מארחי היה דתי וחבש כיפה. הוא הושיב אותי אל השולחן ואמר לי ביידיש: "נו, קידוש אתה יודע לעשות?" אמרתי: "ננסה". הוא נתן לי הגדה, אבל אני אמרתי את הקידוש בעל-פה, ואז הוא אמר: "הו, אתה כנראה מבית טוב..."

"מה זה חשוב", אמרתי לו. "מה שהיה היה ואיננו". ואז הוא אמר: "יש פה שלוש בנות שחזרו מן המחנות. תכיר אותן. תתיידד איתן". שתיים מהן היו תאומות. אני נתתי עיני באחת מהן. שמה היה  גניה הלפרין, והיא אשתי זה חמישים וחמש שנה.

 

בדרך לארץ-ישראל

 

מקומנו לא בפולין

מאז ואילך ביקרתי בביתו של בורנשטיין כל יום ראשון. באחד מאותם ימים, הבנות סיפרו לי שיש להן משפחה בפלשתינה, והפצירו בי לנסוע אתן לשם. רניה, אחותה התאומה של אשתי,  התחברה עם בחור יהודי, וולדק שמו, וכולם דיברו על האנטישמיות בפולין ועל כך שאין לנו מה לעשות בארץ הזאת.

ואנטישמיות היתה שם. בזה נוכחתי גם אני.  יום אחד, כשהייתי ברחוב פלטקובסקה, הרחוב הראשי, הלכו לפני שני יהודים שיצאו מהגטו ודיברו יידיש. שתי  גויות עברו על פניהם ואחת מהן אמרה בפולנית: "את רואה? הם עוד לא הפסיקו לדבר בשפה השמית". אני נתקפתי חמת זעם והייתי מוכן להרוג אותה. ניגשתי אליה ואמרתי: "אני יהודי. 'ז'יד!" היא ראתה יהודי במדים ולא האמינה. הענקתי לי שתי סטירות ובעיטה.

כולנו נוכחו לדעת שבאמת מקומנו לא בפולין. בעיר קיילצה היה פוגרום. הרגו שם יהודים, וברצח היו מעורבים גם חיילים. ואז אמרתי אני מוכן לצאת לדרך, אבל לשם כך הייתי צריך להשתחרר מן הצבא, ולזה לא היה לי כל סיכוי, שכן הייתי צעיר בן עשרים ושתים או עשרים ושלוש. זה היה ב-1945, מייד אחרי המלחמה. לא היתה לי ברירה אלא לערוק, ואז חזרתי אל המזכירה של הגנרל, ואמרתי לה שנודע לי שיש סיכוי שנמצאה המשפחה שלי ואני מבקש חופשה לשבועיים. המזכירה, שידעה שאני יהודי, נתנה לי תעודת חופשה כבקשתי. עכשיו מיהרתי ללודז' ואמרתי לחבר'ה: "תארזו. ואנחנו נוסעים.

 "איך ניסע?"

"תשאירו את זה לי", אמרתי.

 

לצ'כוסלובקיה, אוסטריה וגרמניה

 אני נסעתי במדים עם הדרגות וחגור אקדח עד גבול צ'כוסלובקיה. היינו שלוש בחורות  ושני גברים. ליד הגבול נכנסתי למסעדה והחלפתי בשירותים את המדים לחליפה אזרחית. את המדים והאקדח צררתי בחבילה והשארתי אותה שם. אחר-כך ויצאתי החוצה ואמרתי: "בואו לרכבת. ניסע ונעבור את הגבול". וכך היה. עלינו לרכבת בלי בעיות והגענו בשלום לפראג. שם פגשנו יהודים שגם הם ביקשו לנסוע לארץ-ישראל. אוכל לא היה. הכל ניתן רק בתלושים. התחלנו ללכת ברגל בדרך-לא-דרך. איכשהו הגענו לאוסטריה ושם עלינו בהרי האלפים כדי להגיע לאיטליה.

בדרך  תפסו אותנו והחזירו אותה בחזרה. האזור היה אזור הכיבוש הצרפתי. קצין צרפתי ביצע אצלנו חיפוש ושיחרר אותנו. חיילים ארץ-ישראליים מהבריגדה היהודית  הסיעו אותנו למינכן. התאכסנו ב"דויטשה מוזיאום" שהיה הרוס. נשאר שם רק המרתף ובו  התאספו עשרות ומאות יהודים וגם גויים פולנים, שברחו מהרוסים. שמענו שם דיבורים כמו "חבל שלא הרגו את כל היהודים". תפסנו שני אנטישמים שדיברו ככה ומסרנו אותם לצבא האמריקני.

במינכן כבר לא יכולתי להיות בעל בית. שם שלטו האמריקאים. הקולונל האמריקני שלידיו מסרנו את האנטישמים אמר שהוא כבר יטפל בהם –  הם כבר לא יראו לא את גרמניה ולא את פולין. אנחנו  נתנו להם קצת מכות והסתלקנו.

ממינכן העבירו אותנו לעיירה פרבל, במרחק שלושים קילומטר מהעיר. שיכנו אותנו בחדר, וקיבלנו מאונרר"א מנות קרב של הצבא הגרמני. התקיימנו מעסקי שוק שחור. אני וולדק מכרנו סוכר  וסיגריות ומזה חיינו.

 

לצפיה נוחה יותר במכתב בגלריה

חתונה ברומא

לבסוף שלחו אותנו להכשרה באיטליה, שם אמרו שאין טעם לחכות לסרטיפיקטים. נוכל להגיע לארץ ישראל רק בעלייה ב', כמעפילים. זה היה בשנת 1947. באיטליה היינו פחות משנה. בהתחלה היינו בסנטה מרינה דה-לאוקה. אחר-כך עברנו למודנה ומשם לרומא. ברומא הכרנו את משפחת טננבאום. הם היו שני בנים ואביהם היה עסקן שעזר לפליטים, לפני כן הוא היה באושוויץ. התברר שהוא נולד בשקזי'שקו, ליד קיילצה, ושם נולדה גם חברתי גניה. הוא הרגיש את עצמו כבן משפחה ואמר לנו: "תתחתנו פה, לפני הנסיעה". אני אמרתי  לו: "מה בוער?" אבל הוא לא נח ולא שקט, ואירגן לנו חתונה בבית הכנסת הגדול של רומא. שתי התאומות, גניה ורניה, התחתנו זו אחר זו. אחרי זה שלחו אותנו לטורינו, ושם בטורינו חיכינו בקיבוץ עד שיגיע תורנו לעלות ארצה.

 

בספינת המעפילים

מהקיבוץ הוציאו אותנו בלילה בטנדרים של ארגון "הבריחה". זה היה מייד אחרי שאוניית המעפילים "אקסודוס" הפליגה לארץ. הסיעו אותנו לחוף הים וזרקו אותנו לסירות דייגים, שהביאו אותנו לספינת דיג שעגנה בים. בספינה הזאת בנו קומות קומות מקרשים. היה שם מקום לחמישים איש, והכניסו שמונה מאות.

ההפלגה נמשכה שנים-עשר יום. לפני שהגענו לחיפה, תפסו אותנו שתי משחתות של הצי הבריטי וליוו אותנו עד נמל חיפה. שם הן נצמדו אלינו משני צדדי הספינה שלנו, והחיילים שהיו בהן קפצו לתוך הספינה שלנו והשתלטו עלינו. (הרחבה לסיפור הספינה באתר פלי"ם).

 

מחנה מעצר בקפריסין

בנמל חיפה הורידו אותנו מספינתנו אחד אחד לאוניה בריטית, ובה הפלגנו לקפריסין. בקפריסין המתינו לנו חיילים בריטיים. הם הורידו אותנו למשאיות והסיעו אותנו למחנה מעצר מספר 55 על יד פמגוסטה. לכל שתי משפחות נתנו שם אוהל.

עכשיו מצאנו את עצמנו כלואים במחנה מוקף גדר תיל, שנשמר על-ידי חיילים מזויינים ברובים. אמרתי  אז: "אַ בְּרוֹךְ! יצאתי מהגיהנום ושוב אני בגיהנום!"

במחנה גרנו שלושתנו בחצי אוהל.  בחצי השני היתה משפחה של שלושה אנשים. היינו שם שנה תמימה. במשך הזמן החלטנו שאם ייוולד לנו ילד אולי ישחרו אותנו ואז נולדה לנו בתנו הבכירה דבורה ב- 14באוגוסט 1948.

חיים טננבאום, שאותו הכרנו באיטליה, היה פעיל בעלייה ב' והיה מנהל המחנה שלנו בקפריסין. כשדבורה נולדה הוא עזר לנו לקבל צריפון ומצבנו הוקל.

 
במדינת ישראל
מחנה באר יעקב

לאחר קום המדינה, עבר זמן-מה עד שהבריטים שיחררו אותנו ממחנות המעצר. הראשונים בתור לעלייה היו משפחות עם ילדים, וכך הגענו ארצה ב-20 בינואר 1949.

הגענו לנמל חיפה בלילה גשום, ומשם הסיעו אותנו אותנו למחנה בבאר יעקב, שם שוב השתכנו באוהל.

התנאים היו קשים. דבורל'ה הקטנה הצטננה וחלתה בברונכיט. היא הועברה לבית חולים "הדסה" ברחוב בלפור בתל-אביב, ואנחנו נסענו איתה. בבית החולים אמר לנו שאין להם מקום פה בשבילנו ועלינו לצאת. גניה חזרה לבאר יעקב, ואני אמרתי שאני מוכן לישון על הרצפה, אבל לא אשאיר את הילדה לבדה. נשארתי איתה עד שהבריאה.

 

דירה ביפו

בינתיים הלכתי לחפש לנו מגורים ביפו. מצאתי שם מכר שבא לפני. הוא היה פקיד במשרד האפוטרופוס והיה מחלק דירות שהתפנו מהתושבים הערבים. הוא סיפק לי כתובות, ואני מצאתי דירת שלושה חדרים ברחוב 150 מספר 7, אבל יכולנו לקבל רק שני חדרים. הודעתי  למנהלי המחנה בבאר יעקב שאנחנו עוזבים, ואז נתנו לנו שני מזרנים ומיטה וחייבו אותי בשמונים לירות.

אחרי שכביכול הסתדרתי, קיבלתי מעורך-דין מכתב שבו נדרשתי להחזיר את שמונים הלירות, וכך עשיתי. עברנו לגור בדירה ביפו אני ואשתי, ובחדר השני שלנו גרה פלה.  לחדר השלישי שלח האפרופוס עוד זוג. המטבח והשרותים היו משותפים, והסתדרנו.

בדירה הזאת נולדה ביתנו השניה הראלה ב-1952. גרנו שם עד 1954.

 

 

התגייסות למשטרה

מייד לאחר בואנו ליפו נדרשתי להתייצב בלשכת הגיוס להתגייס לצבא. הייתי אז בן עשרים ושש או שבע. בלשכת הגיוס ישבו קצין וסמל וגם סמל משטרה. הם שאלו אותי ביידיש מה שמי. עניתי בעברית. סמל המשטרה, שמו היה רוזנטל, שאל אותי מניין אני. אמרתי שאני מפולין.

"פולין גדולה", אמר. "מניין בפולין?"

"מפלך ווהלין", אמרתי לו, ואז הוא אומר שגם מפלך ווהלין, מאוסטרו. אמרתי לו שאני מעיירה קטנה ליד קוסטופול, ואז הוא אמר: "עכשיו אני יודע מאין אתה יודע עברית. אני מציע לך במקום להתגייס לצבא תלך למשטרה. אנחנו מחפשים אנשים שיודעים עברית".

אמרתי: "לא. אני לא הולך למשטרה. אני עוד לא שכחתי את המשטרה בחוץ לארץ". על זה הוא השיב לי: "לך הביתה. יש לך אישה. תתייעץ אתה". וכך נתנו לי דחייה לשבוע-שבועיים.

באתי הביתה וסיפרתי לגניה מה היה. היא אמרה: "בשום אופן אתה לא הולך למשטרה. רק לצבא".

אני ידעתי שבתל-אביב גר משה באום, שהיה ראש ה"קן" של התנועה שלנו בקליינצליש, אבל לא ידעתי את המען שלו. הוא הספיק לעלות ארצה בעלייה ב' חודש לפני פרוץ המלחמה. איכשהו איתרתי אותו. הוא גר ברחוב מסריק. הוא קיבל אותי יפה מאוד, ובמשך כמה שעות סיפרתי לו על משפחתי ועלי . לבסוף אמרתי לו שאני זקוק לעצתו: שלחו אותי להתגייס לצבא והציעו לי ללכת למשטרה. מה עלי לעשות?

הוא אמר: "קפוץ על זה. קודם כל זו עבודה ותהיה לך משכורת, לא חשוב איזה. שנית, אתה תהיה ליד הבית, בתל-אביב".

אמרתי לו שאשתי לא מסכימה, והוא בא אלינו ושיכנע גם אותה. כך התגייסתי למשטרה ומייד נשלחתי לקורס השוטרים הראשון בשפרעם. קורס הזה נמשך שישה חודשים. פתחו לי שם בחזרה את כל הפצעים. עשינו תרגילי תס"כ. וא"ש לילה ולמדנו את החוקים. נהייתי שוב חייל, אם כי במשטרה. הייתי שם אחד מן המבוגרים.

כשהקורס הסתיים נשלחתי למטה בתל-אביב, ובהתחלה הייתי שוטר מקוף. מטה המשטרה היה ברחוב השחר 9. כשראו שאני יודע קצת עברית מינו אותי ליומנאי. עבדתי במשמרות בוקר, אחרי הצהריים, ולילה. לא היה לי יום ולא היה לילה. אחר-כך העבירו אותי למשטרת רחוב יהודה הלוי, שם הייתי חוקר בניידת, כי בינתיים עברתי קורס חוקרים.

יום אחד פגשתי קצין, שתוך כדי שיחה אתו פלט מילה ביידיש, ואז שאלתי אותו מניין הוא והתברר שהוא מרובנו. אמרתי לו שאני מקליינצליש. הוא שאל איפה אני משרת, ואמר: "אני מפקד המחנה של המטה הארצי ברחוב הרכבת 14. אני אעביר אותך אלי, וכך היה. שירתי שם קרוב לעשר שנים עד שהשתחררתי.

במשטרה השתכרתי מעט, אבל מצאתי לי תעסוקה צדדית כנהג מונית. כך יכולתי לחסוך כסף.

 

לפני שעזבתי את המשטרה בנו שיכון עממי ברמת חן, ברמת הטייסים וברמת אביב. כעולה חדש קיבלתי זכות לדירה בשיכון העממי שבשכונת הטייסים.

 

חסידי אומות העולם

בעיירתנו קליינצליש  גרה בקרבת מקום משפחת גליקמן. להם לא היה רכוש. לא היה להם מה להפסיד, וכשהגיעו אלינו הגרמנים הם ברחו לרוסיה וככה הם ניצלו מן השואה,  חוץ מאחות אחת שנשארה ונהרגה בידי הנאצים. היה היתה נשואה לבעל רכוש, וכמי שהיה מבוסס ובעל נכסים, לא נטה לנטוש את כל הרכוש, שהיה פרי עבודתו ומורשת אבותיו.

אילו ברחנו לרוסיה היינו יכולים לחיות שם היטב, אבל כפי שסיפרתי, אבי לא רצה לעזוב. גם כשבאתי לקחת את המשפחה בטנדר, אחרי שלמדתי נהגות, והצעתי לאבי לברוח, הוא סירב ואמר: "לא, אני לא נוסע לשום מקום. מה שיהיה יהיה". הוא עוד זכר את ימי המלחמה העולמית הראשונה כשהגרמנים התנהגו יפה. היהודים התפללו אז בבית הכנסת לניצחון גרמניה במלחמה.

והנה, הודות לאחת מבנות משפחת גליקמן, שהיגרה לדרום אמריקה, ובאה יום אחד לישראל לביקור, נודע לי המען של אמיליה סודסובסקה, בתו של סטניסלב יסינסקי, שאצלם התחבאתי חודשיים. שאלתי אותה אם היא עומדת בקשר עם מישהו בפולין, והיא נתנה לי את המען של מנהל בית הספר שלנו בקליינצליש. שמו היה  גרוחובסקי. כתבתי לו מכתב בפולנית, וצירפתי למכתב שטר של חמישים דולר. במכתב ביקשתי ממנו לפרסם הודעה בעיתון פולני, שהבן של יעקב לידרמן, ה"סולטיס" של העיירה קליינצליש, מחפש את בני משפחת יסינסקי.

אחיה של אמיליה קרא את ההודעה, ושלח לי את המען והטלפון של אחותו בסנט לואיס. טילפנתי אליה מייד ודיברתי איתה. שנינו התרגשנו מאוד. זו היתה תערובת של עצב ושמחה.

אחר-כך כתבתי לה מכתב, וביקשתי שתכתוב לי פרטים על עצמה. היא ענתה לי שאביה  כבר נפטר, ומילאה את בקשתי. אומנם אביה והיא ובעלה איכסנו אותנו רק חודשיים, אבל אילמלא הם, לא הייתי נשאר בחיים. בשעת לילה, במוצאי אותו יום שנפצעי בידי, הגעתי לביתם שותת דם ועירום כמעט, והם פתחו לי ולאחי את דלתם. את החסד הזה לא שכחתי להם, ולכן פניתי ל"יד ושם", והמלצתי להכיר באב ובבתו כחסידי אומות העולם. המלצתי התקבלה, ואני נסעתי לירושלים ל"יד ושם" ונטעתי עץ על שמם. קונסול ישראל בשיקגו העניק לאמיליה תעודה של חסידי אומות עולם.

אמיליה יסינסקי ובעלה - שיקגו, ארה"ב.

 

 אמיליה יסינסקי בטקס הוקרה מטעם עירית ת"א, בהשתתפות ראש העיר מר שלמה (צ'יץ') להט.

 

אמיליה יסינסקי (שניה משמאל) בביקור בירושלים.

ב-1982 נסעתי לארצות-הברית וביקרתי את אמיליה. התארחתי בביתה ארבעה-חמישה ימים. יותר לא יכולתי. לא הייתי רגוע. אמיליה לא עשתה לי כל רע בזמן המלחמה, להיפך, ובארצות-הברית לא היה לי ממה לפחד. אף על פי כן, הרגשתי בביתה שלא בנוח. כל יהודי שעבר את השואה חי בפחד. עד היום אני חי בפחד. אין לי אמון בגויים.

הגויים בקליינצליש קראו לאבי "אבא של כולם", לא רק של היהודים, אלא גם של הגויים. כשהנאצים נכנסו לעיירה באו שני אחים, גויים שכנים, והגנו על ביתנו מפני שודדים. הם הודיעו כי מי שייכנס לביתו של לידרמן לשדוד, יירה. אבל שאחרי שהגרמנים והאוקראינים טבחו בכל יהודי העיירה הם, אותם הגויים שהגנו על ביתנו ועל רכושנו, היו הראשונים שבאו לקחת מתוך הבית כל מה שרק היה אפשר.

אצל אחד מהאחים האלה היה לנו הרבה רכוש. שבוע-שבועיים אחרי שאחי ואני שוטטנו ביער ולא היה לנו מה לאכול – זה היה אחרי שיצאנו מביתו של יסינסקי –  באתי אל ביתו של הגוי הזה, דפקתי על החלון וביקשתי ממנו כיכר לחם. ואז הוא אמר לי שאם לא אסתלק הוא יצא תיכף עם גרזן ויהרוג אותי.

לכן אני חוזר ואומר, שעד היום אין לי אמון בשום גוי.

 

 סוף דבר

 

רצוני לסכם ולומר אחרי כל מה שסיפרתי, שאין ליהודים מקום בעולם מחוץ לארץ ישראל.

ברוך השם, הקמתי משפחה יפה. נולדו לי שלושה ילדים ושמונה נכדים, שהגדולים ביניהם כבר שירתו בצבא. יש לי גם נינה בת שנתיים. אומנם  חיים קלים בישראל לא היו לי. השתתפתי במלחמת סיני, במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים. לפני כן לחמתי ביערות  ובצבא הפולני. על יסוד   ניסיוני הגעתי לכלל מסקנה, שאילו היתה לנו מדינה לפני השואה, השואה לא היתה כמו שהיתה. חייהם של יהודים שהיו בלי מולדת, בלי ארץ משלהם שתעמוד לימינם, היו הפקר.

פולין לא אהבה את היהודים, כשם שהגרמנים לא אהבו אותם.  האנטישמיות בפולין היתה עזה, והיהודים בלטו שם יותר מדי. לכן הפולנים השלימו עם הרג היהודים ועם שדידת רכושם. הם רצו להיפטר מהם אחת ולתמיד.

יהודים שחושבים על עתידם מבינים שעליהם לחיות בארצם.

 

27.05.2000

 

 

 

 

גרסה להדפסה גרסה להדפסה       שליחה לחבר שליחה לחבר