לידרמן גניה 2009 - 1925

 
 

             גניה לידרמן ז"ל  2009 - 1925

   


גולדה [גניה] לידרמן לבית הלפרין, תל אביב  

הנני בתם של יחיאל ודבורה הלפרין ז"ל. נולדתי בסקארז'יסקו קאמיינה ב19 בדצמבר 1925 עם אחותי התאומה רניה [רבקה] בהפרש של 48 דקות – אחיות של פלה [פסיה], ברי [הלפרין] הבכורה ויוכבד [דיטקה]. אספר את קורותיהן של האחיות לבית הלפרין ושל משפחתנו הגדולה מדורי-דורות בסקארז'יסקו וכל אשר עבר עלינו בתקופת השואה במחנה המפורסם לשימצה  האסאג.

 

                          


אמנו דבורה הלפרין ז"ל באה מבית ברקוביץ. לסבא אליעזר ברקוביץ היו חמש בנות-  רחל, צירלה, דבורה, מניה [מרמלה] וחיה. ושני בנים – שמואל-לייב וחיים.  כולם התחתנו והקימו משפחה לתפארת. שלוש אחיות בנו את בתיהן בסקארז'יסקו ומניין כלל בני משפחותיהן הגיעו למאה. כולם גדלו על ברכי התורה והיהדות וכולם כאחד נכחדו בשואה. כולם חיו יחד "תחת קורת גג אחת" עד שפרצה המלחמה.

אבי השתייך עוד מצעירותו ל-"חסידי אלכסנדר" עד לנישואיו עם אמי. הוא היה סוחר "מנופקטורה", כלומר עסק בסחר אריגים. זמן לא רב אחרי הכיבוש הנאצי הוכנסו יהודי העיר לגטו.

בית מגורינו שם היה ברחוב ה-3 במאי. בגטו עסק אבינו במכירת קפה, סיגריות ומשקאות קלים.

 


דבורה הלפרן ובנותיה גניה ורניה התאומות

 

ב-4 בפברואר 1942 פרצו אנשי אס אס לתוך החנות ואסרו את אבינו. הם הטרידו אותו [וגם את החייט פראנט] בגלל שיני הזהב שבלטו מזוויות פיו. הפעם חטפו אותו וגררוהו יחף בשלג ובקור. הייתי עדה למחזה הנורא. ספגתי מכות מאותם בריונים נעולי מגפיים והושלכתי על הרצפה. הם שדדו את החנות על כל תכולתה. אבי היה היהודי הראשון בסקארז'יסקו שהוצא מהעיר וגורש לדאכאו, אחר כך לגרוסרוסן ולבסוף לאושוויץ. קיבלנו ממנו מספר מכתבים מצונזרים. נשארנו ארבע נערות עם אמא, סובלות מקור החורף ובלי אמצעי מחייה. היודנראט היה שולח אותנו לעבודות שונות ובין השאר לפינוי השלג ממסילת הרכבת.

 

אמי ואחותנו דיטקה הנמרצת והעצמאית היו צמודות אחת לרעותה ופחדו לבוא ולראות אותנו. שתיהן נלקחו בסלקציית פלץ-פפר ושולחו למחנה. כל בני המשפחה הגדולה - היו שגורשו לברגן-בלזן ומשם לאושוויץ, אך רובם שולחו לטרבלינקה ולמאיידנק.

עם חיסול הגיטו הועברנו שלושתנו, אחיותי, פלה, רניה ואני, למחנה האסאג שליד סקארז'יסקו ושם עבדנו במשמרות ביום ובלילה במכונות האוטומטיות שייצרו "מאטריצות" והיה עלינו למלא נורמות.


אלה שלא עמדו בדרישה נלקחו לאשר נלקחו. אמא ודיטקה שעדיין היו מחוץ למחנה השתדלו לעזור לנו והביאו לחם ותפוחי אדמה. הוורמאכט תפס אותן ליד גדר המחנה. את דיטקה הפשיטו מבגדיה והלעיגו על "היהודייה הבלונדינית". כמעט שלוש שנים חיינו והתענינו במחנה האסאג.

 

יחיאל הלפרן ובתו פלה-פסיה 

פלה ,אחותנו הבכורה הייתה לנו, לשתי האחיות התאומות הצעירות ממנה בהרבה, כאמא. היא טיפלה בנו במסירות כאשר חלינו בטיפוס.  כל בוקר בשעה 5:30 היה עלינו להתייצב למסדר ולעמוד בשורות ישרות. העלמנו את מחלת הטיפוס שתקפה אותנו כדי לא להישלח להשמדה. פלה הייתה משפרת את מראה פנינו ואת צבעם במישחה שהשיגה. פלה גם התייצבה במקומנו בתור למרק וללחם. אין ספק שהודות למסירותה ללא גבול לשתי אחיותיה ניצלו חיינו.

בשנת 1944 נשלחנו למחנה עבודה בצ'נסטוחוב. גם שם עבדנו בנורמות קצובות. חשבנו שנישאר שם לנצח. ואז, יום אחד ובפתאומיות, נכנסו המפקדים הגרמנים ופקדו עלינו לצאת לדרך בכיוון בלתי ידוע. אמרו שהרוסים באים ועלינו להסתלק מהמקום יחד עם הגרמנים. אחותנו פלה סירבה ללכת. היא הודיעה לנו בפסקנות: אנחנו נשארים במקום ולא זזים. וכך עשינו. ואכן ב- 1.16.1945 הגיעו הרוסים ופתחו את השער של מחנה האסאג בצ'נסטוחוב. פרצנו בבכי של שמחה. היינו חופשיות. וכפי שיצאנו מהמחנה באפיסת כוחות, נסענו לסקארז'יסקו עיר הולדתנו. רצינו לראות את הבית.

הגענו ועמדנו מול הכיליון. בכינו וברחנו מהמקום. נסענו ללודז'. מצאנו שם באמצעות הקומיטט היהודי בני דוד ממשפחת בורנשטיין. הם קיבלו אותנו יפה. גם בת הדוד איטקה לרמן ושתי אחיותיה לילקה ושיינדל, שהיו במחנה האסאג ואיתן חיים לרר, בעלה לעתיד של איטקה, קיבלו אותנו בזרועות פתוחות ובלחם וריבה. ברחוב זודקה 20 בלודז' הכרתי את בעלי שמואל לידרמן, גם הוא ניצול שואה, שהיה פרטיזן ביערות.

אחרי השחרור התגייס לצבא הפולני. הוא נשאר יחיד מכל משפחתו. אביו היה ראש העיירה שדליסק פודוליה במשך 20 שנה עד בוא הנאצים.

גם אחותי רניה הכירה בלודז' את בעלה ולוול [זאב] גרבש. הגענו לגבול פולין צ'כיה ושם זרק בעלי את מדי הצבא ועברנו את הגבול. מצ'כיה המשכנו למינכן בגרמניה ומשם למחנה העקורים של אונרר"א פרנוואלד. מצפוננו לא נתן לנו מנוחה. להישאר על אדמת גרמניה המקוללת? בדרך לא דרך, וללא מורה דרך חצינו את הרי האלפים והגענו לאיטליה. שם היינו במחנה אדריאטיקה שלוש אחיות ובעלה של אחותי פלה, ראובן ברי. ראובן גיסי נשאר יחיד מכל משפחתו. הוא היה באושוויץ יחד עם בן הדוד שלנו מלך פינקלשטיין. מלך נרצח וראובן ניצל. ראובן שהיה שחקן הופיע אחרי השחרור בתיאטרון יידיש בהצגה "טוביה החולב" של שלום עליכם בתפקיד שמעון סורוקה. בבית הכנסת ברומא נישאנו אחותי רניה ואני באותו יום בהבדל של חצי שעה.


שמואל וגניה לידרמן , איטליה.

תאומתי רניה ובעלה עלו לארץ ישראל ב-1947 בסרטיפיקט בשם מושאל.

כשהיינו במחנה בסאנטה מארינה דה-ליאורה הגיעו שליחים מהארץ והציעו לנו לעלות בעלייה ב'.

נלקחנו, פלה, בעלי ואני ובחשאי הובאנו לחוף הים. בים הפתוח חיכתה לנו אוניית משא בשם "14 גיבורים". בחשכת הלילה זרקו אותנו לתוך סירות ורטובים הגענו לאונייה. היו שם מאות אנשים. שכבנו על קרשים בצפיפות רבה. חטפנו מחלת ים והקאנו את הנשמה. לא יכולנו לעמוד על הרגליים. היחידה שהתגברה על המחלה הייתה פלה.

(לסיפור הספינה בהרחבה באתר פלי"ם)

האנגלים גילו אותנו. שתי אוניות אנגליות ליוו אותנו עד לנמל חיפה. אז קפצו חיילים בריטים לתוך האונייה. פתחנו בשיר התקווה. בכינו ושרנו. האנגלים העבירו אותנו לאונייה שלהם ובה הגענו לקפריסין "למחנה הקיץ 55". סידרו אותנו באוהל צבאי. עדיין לא התאוששנו ממחנות הריכוז של הנאצים וכבר מצאנו את עצמנו במחנות ריכוז של האנגלים בקפריסין.

 

פלה הלפרן (מימין) בקפריסין

פלה עלתה אחרי חצי שנה ארצה עם עליית הנוער. נשארנו שתינו במחנה והתקיימנו ממנות הקרב הצבאיות ומעזרה שהגיעה מהג'וינט. במחנה 55 הריתי ונולדה לנו בתנו הבכורה דבורה, על שם אמי ז"ל.

דבורה נולדה בבית חולים בניקוסיה. אחרי הלידה העבירו אותנו ל"מחנה החורף 64" ושם היינו 19 חודשים. הגענו לארץ ב10.1.1949. הביאו אותנו בלילה למעברת באר-יעקב לא רחוק מבית החולים לחולי נפש.

בתנו דבורה הייתה בת שישה חודשים. אחר כך מצאנו דירה בגבעת העלייה ביפו, שם נולדה בתנו השנייה אראלה, הדומה מאוד לאחותי המנוחה דיטקה. אחותי פלה נסעה לארצות הברית לבחיר ליבה והתחתנה. היא גרה בברונקס 35 שנה ובשנת 1985 נפטרה. לפני פטירתה נסענו רניה ואני אליה ועוד הספקנו לפגשה בבית החולים. הבאנו אותה לקבורה בקריית-שאול בתל-אביב ומדי שנה מגיע בעלה ראובן לאזכרה.  

פלה ורובין ברי , ניו-יורק, ארה"ב

אחרי שנים עברנו לגור בדירה ברמת הטייסים בתל אביב. שם נולד בננו יעקב שנקרא על שם אבא של בעלי והוא ממשיך השרשרת המשפחתית של בית לידרמן. אחר כך עברנו לרחוב סוקלוב ושם אנחנו גרים עד היום.

 

 דבורה, יעקב, ואראלה.

 

זכינו בשלושה ילדים ושמונה נכדים. לאחותי התאומה רניה יש ארבעה ילדים ותשעה נכדים שהם המשך של משפחת גרבש. אנו חיים עם הזכרונות מעירנו סקארז'יסקו קאמיינה. סיפרנו לילדינו עוד בגילם הרך על השואה ומה שעשו הנאצים הרוצחים לעמנו ולמשפחתנו.

בארץ היו לנו בני משפחה עוד לפני המלחמה: משפחות הלפרין, גורן ופליישמן. הם עלו בשנת 1934.

אחות אמי, הדודה חיה גורן, שנפטרה בשיבה טובה, הייתה מגיעה כל שנה לאזכרה של בני עירנו.

לפני מספר שנים ערכנו ביקור בפולין. היה לנו חשוב לראות את עירנו סקארז'יסקו ,לעמוד ליד הבית שהיה ואיננו, ליד האנדרטה לזכר היהודים שנרצחו. בעלי אמר קדיש.

הבית ברחוב ה-3 במאי בסקארז'יסקו , גניה ורניה  1989.

פעם נוספת נסענו לפולין עם אחותי התאומה רניה ובננו קובי, מצוידים במצלמת וידאו. היינו בטרבלינקה וחידשנו את הצבע על המצבות. החלטתנו הייתה נחושה שדור ההמשך שלנו יערוך ביקורים בפולין ויראה במו עיניו את אתרי עברנו. ביוני 1995 נסעו שתי בנותינו, הנכדה רינת ודבורה בתה של אחותי רניה לפולין. בסקארז'יסקו הן התקבלו בחמימות על ידי מכרים שלנו. גם ראש העיר קיבל אותן. במשרד ראש העיר תלויה על הקיר תמונה של חברי העיר שביניהם נימנה בשנים 1923-1927 דודנו משה זילברמן, חבר המועצה הראשונה של העיר.

יוצאי סקארז'יסקו בישראל אימצו את בית הספר "הרצל" שביהוד. לפני כמה שנים ביקרו בביתנו תלמידים מבית הספר וסיפרתי להם על העיירה ועל מה שעבר עלינו בשואה.

* ספר "זכור" – יד לקהילת קדושי סקרז'יסקו קאמיינה  –  1997 

 

 

 

גרסה להדפסה גרסה להדפסה       שליחה לחבר שליחה לחבר